השבוע לפני 70 שנה: פיצוץ גשר בנות יעקב, סיפורן יוצא הדופן של צעירות שנתפסו ע"י הבריטים, ופרסומת לתחליף בשר

תגובות0

"בשעות הערב המאוחרות נשמעו פיצוצים עזים מכיוון משמר הירדן. לאחר מכן נודע כי גשר בנות יעקב, המחבר את ישראל עם סוריה – פוצץ. עדיין אין ידיעות נוספות על פעולה זאת". הטקסט הלקוני הזה, שפורסם השבוע לפני 70 שנה, מתייחס לאייקון שיהפוך ברבות הימים לאחד מסמלי המאבק שהביא לקום המדינה – גשר בנות יעקב • וגם: שוטר בריטי תפס שתי צעירות על חם עם נשק מוסלק על גופן. במה יבחרו – קנס כספי או מאסר ממושך? • ובפינת האנקדוטות: וודקה, מזוודה אבודה ותחליף זול לבשר

מדור שבועי מיוחד: לכבוד יום העצמאות ה-70 ההולך ומתקרב, נסקור בכל שבוע את האירועים החשובים, המעניינים, המרגשים והמשעשעים שהתרחשו השבוע ערב הכרזת העצמאות ב-1948 – ואתם מוזמנים להצטרף. יש לכם חומרים יוצאי דופן מלפני 70 שנה? ההורים צילמו תמונה יפה שנשארה באלבום? צילמתם וידאו ישן ששוכב בבוידעם? אולי אפילו כתבתם יומן אישי מאותם הימים? אנחנו ב-MyHeritage קוראים לכם לשלוח אלינו תמונות, סרטונים, מסמכים או כל דבר אחר שנראה לכם מעניין. פנו אלינו בפייסבוק או כתבו לנו למייל: israel70@myheritage.com

גשר בנות יעקב – היסטוריה של פיצוצים

אם טיילתם בעבר בצפון, וסביר להניח שטיילתם, כנראה שגם אתם חציתם את גשר בנות יעקב המוביל מהגולן את הגליל. כיום, כשאנחנו נוסעים עם הרכב הפרטי מעל גשר מוטות העץ המפורסם, אנחנו כמעט לא נותנים את הדעת למה שהתחולל עליו לפני 70 שנה.

עוד קודם לכן, במהלך מלחמת העולם הראשונה, כאשר נכנסו הכוחות הבריטיים לכבוש את ארץ ישראל, הם הגיעו אל הגשר. האימפריה העות'מאנית, שכבר היתה בנסיגה מהארץ בשלב הזה, החליטה לפוצץ את הגשר כדי להקשות על התקדמות הצבא הבריטי. הדבר לא עזר לעות'מאנים, שסולקו לאחר כיבוש הארץ בידי הבריטים.

בתקופת השלטון הבריטי נבנה הגשר מחדש. הוא היווה את אחת מ-12 הכניסות הרשמיות לארץ ישראל. במסגרת המאבק בבריטים, פוצץ הגשר שוב, הפעם על ידי אנשי ארגון ההגנה, כחלק ממבצע "ליל הגשרים" המפורסם של יוני 1946. גם במקרה הזה הגשר שוקם ימים ספורים לאחר המבצע.

אך זו לא סוף היסטוריית הפיצוצים והשיקומים גשר בנות יעקב. גם בינואר 1948 החליטו אנשי ההגנה שיש לחבל בו כחלק מאסטרטגיית הלחימה בפולשים שהגיעו מהצפון.

קָאוַּקְגִ'י על הגדרות

בימים ובחודשים שלפני הכרזת העצמאות נלחמו אנשי היישוב היהודי בארץ מול התקפות חוזרות ונשנות מכיוונים שונים, בין השאר מכיוון סוריה. אחד המפקדים הערביים המוכרים היה פאוזי קאוקג'י, שידוע בעיקר בעקבות לחימתו נגד היישוב, בין השאר במהלך מלחמת העצמאות. ביולי 1947 אמר קאוקג'י כי "הקרב בין היהודים לבין הערבים הוא קרב טוטלי והאפשרות היחידה היא השמדה של כל יהודי, הן בארץ והן בכל ארצות ערב".

פאוזי קאוקג'י על סוסו, 1948 (באדיבות אוצר תמונות הפלמ"ח)

לקראת הכרזת העצמאות עמד קאוקג'י בראש "צבא ההצלה". מדובר בכוח שהורכב ממתנדבים רבים שהגיעו ממוצאים ערביים שונים – עירקים, סורים, דרוזים ועוד. הצבא, שחסה תחת ארגון הליגה הערבית, מנה כמה אלפי לוחמים והתאמן בסוריה. באחת הפעמים צוטט דובר הליגה הערבית באומרו כי "פרטיזנים ערביים בפיקודו של קאוקג'י מתאמנים בהרי הגליל ונערכים לפעולה שתחל בחודש הבא, במטרה להשתלט על ארץ ישראל".

במבט לאחור ומעיון בארכיונים, נראה שדמותו של קאוקג'י יצרה עניין רב גם בקרב העיתונים העבריים בארץ, שהרבו לא רק לסקר את פעילותו, אלא הפיקו כתבות פרופיל וראיונות הקשורים בו.

 

ואכן, בשלב מסויים אנשיו של קאוקג'י פולשים לתוך ארץ ישראל ומנהלים מספר קרבות, שהידוע בהם התרחש בקיבוץ כפר סולד ב-9 בינואר 1948 – היום לפני 70 שנה בדיוק.

המתקפה הגדולה הראשונה על יישוב מבודד – דרך גשר בנות יעקב

בשעות הבוקר המוקדמות החלו היריות אל עבר קיבוץ כפר סולד. החמושים הערביים התקיפו מספר מטרות בכמה גלים. מדובר היה לא רק בהתקפה הערבית הגדולה הראשונה על יישוב במלחמת העצמאות, אלא גם הראשונה שהתרחשה בתוך הגבולות העתידיים של מדינת ישראל.

על פי המדווח, כוח ערבי שמנה כמה מאות חמושים ש"באו במכוניות בכביש הסורי, המשתרע לאורך הגבול בין הבניאס לגשר בנות יעקב". הדיווח ממשיך ומתאר כי הכוח הערבי פתח מיד בהתקפה על כפר סולד באש מרוכזת מנשק אוטומטי וממקלעים.

הקרב נמשך מספר שעות, ובמהלכן אנשי הקיבוץ נלחמו על מנת למנוע מהתוקפים לכבוש את המקום. הגעת הכוחות הבריטיים סימנה את המפנה במערכה, לאחר שנעשה על ידם שימוש במרגמות כבדות, במכוניות משוריינות ועל פי אחד הדיווחים – גם במטוסים. עם שוך הקרבות התברר כי אחד מחברי הקיבוץ נהרג ולפחות ארבעה נפצעו.

בנוסף התברר כי המתקפה על כפר סולד היתה חלק ממתקפה משולבת שגם קאוקג'י עצמו היה מעורב בה, אך הוא וכוחותיו הונסו על ידי לוחמי ההגנה.

פיצוץ הגשר – הקדמת תרופה למכה

אלא שהמתקפה הזו לא היתה היחידה שהגיעה מצפון. למען האמת, היו מפקדי צבא ערביים אחרים, כמו קאוקג'י, שגויסו וגייסו על מנת להילחם באנשי היישוב היהודי ולמנוע את הקמת המדינה. כל אלה יצרו לאורך אותם חודשים כמה מתקפות משולבות על הגליל, שכולן יצאו מאזור מסוריה.

על אף עמידתם של אנשי היישוב, החזית הסורית עדיין גבתה קורבנות והיוותה בעיה. על כן, הגיוני כי במקרים מסויימים הלוחמים העבריים ביקשו לא רק להדוף את ההתקפות, אלא למנוע אותן לחלוטין. אחת הדרכים לעשות היתה פשוט לנתק את היכולת של התוקפים להגיע אל הארץ. ואכן, בעקבות המתקפה על כפר סולד והחשש מאירועים נוספים שעלולים להגיע מצד קאוקג'י ואחרים נולד הרעיון לפוצץ, פעם נוספת, את גשר בנות יעקב. המבצע יצא לדרך.

הפיצוץ האחרון (נכון להיום)

סמוך לשעה 5 אחר הצהריים תקפו יחידות חבלה של ארגון ההגנה את הגשר "המהווה עורק ראשי מן הארץ לדמשק". תחת חיפוי אש נכנסו אנשי ההגנה למים, הניחו חומרי נפץ מתחת לעמוד המערבי של הגשר ועזבו את המקום. בערב התפוצצו חומרי הנפץ. כתוצאה מן ההדף הגשר ניזוק, אך לא ניתק לחלוטין מבסיסו. חיל ההנדסה הבריטי שהגיע למקום קבע כי הגשר לא ניתן לתיקון, ופיצץ את החלקים שנותרו מחוברים. בכך הגשר הוצא מכלל שימוש.

יעד אסטרגי לאורך עשרות שנים

לאחר הפיצוץ הבריטים הקימו במקום די מהר גשר חלופי, אבל כעבור כחצי שנה, לאחר סיום שלטון המנדט, ובמהלך מלחמת העצמאות – הצליחו הסורים לפרוץ לאזור, לכבוש את הגשר ולהחזיק בשטח עד יולי 1948, עת נכבש חזרה בידי הכוחות הישראליים.

במהלך מלחמת ששת הימים ב-1967 יצאו מן הגשר חטיבות וגדודים כדי לפעול באזור דרום רמת הגולן. לאחר מלחמה זו הקים חיל ההנדסה גשר מוטות עץ. גשר זה נמצא במקום עד היום.

בכך לא מסתיימת ההיסטוריה המפוצצת של הגשר, שהמשיך המקום להוות יעד אסטרטגי גם בהמשך. במלחמת יום הכיפורים שוב הגיעו כוחות סוריים עד סמוך לגשר. ישראל החלטה שבמידה והסורים יחלו לחצות דרומה, יפוצצו כל גשרי הירדן, ביניהם גם גשר בנות יעקב כמובן. ואולם, מספר שעות לאחר שחומרי הנפץ כבר הונחו במקום ניתנה הוראה לפנותם והפקודה לפיצוץ בוטלה.

גשר בנות יעקב, 1980. צילום: משה מילנר, לע"מ

 

קאוקג'י: סמל ערבי למרות הכישלון

וקאוקג'י? באוקטובר 1948 הוא וצבאו הוכו קשות על ידי הכוחות הישראליים. קאוקג'י הצליח לברוח ללבנון, ויותר כף רגלו לא דרכה בארץ. לאחר מלחמת העצמאות השתלב במשטר הסורי כיועץ לענייני פלסטין, וב-1972 פירסם ספר המתאר את מלחמת העצמאות מנקודת מבטו. את שארית חייו העביר בסוריה ובלבנון עד מותו ב-1977. גם היום, למרות כשלונו לכבוש את ארץ ישראל, דמותו נותרה של לאומן ערבי גאה, כזו שנותנת השראה למנהיגים ערביים אחרים שהגיעו בעבר ועוד יגיעו בעתיד.

כשנשות ההגנה העדיפו כלא במקום קנס

ב-7 בינואר 1948 נשיא בית הדין הצבאי הבריטי הישיר מבט אל שתי הצעירות שעמדו מולו ואמר: "בית הדין מביט בעין חמורה על "ההגנה" או על ארגון אחר, הנושא נשק ומשתמש בו. אם צעירות כמותכן התפתו לשאת נשק – רואה בזאת בית הדין מעשה פלילי שיש להידון בחומרה". לשתיהן ניתנה הבחירה: מאסר של שלוש שנים בכלא או קנס בגובה 400 לירות. בכך נסתיים משפטן של רות קלינוב בת ה-18 וכרמלה יערי בת ה-20.

בנות 20 הופכות לסמל לאומי בעל כורכן

כחודש לפני כן פרצו מאורעות אלימים בירושלים. ברחוב סנט יוליאן המון ערבי הקיף לפתע שבעה צעירים יהודים, שביניהם היו גם רות וכרמלה. שוטר בריטי שהגיע למקום הרגיע את הרוחות ולאחר מכן ערך חיפוש על הנוכחים, שבמהלכו התגלו אצל הצעירות שני רובים מסוג "סטן", 96 כדורים ושש פצצות שהוסתרו מתחת למעילן ובתיקי העור שנשאו.

שתי הצעירות הודו באשמה, אבל ביקשו להסביר לבית המשפט את הרקע לאירועים. משקיבלו את רשות הדיבור פתחו במונולוג חוצב להבות:

"שתינו חברות בהגנה. שתי למדנו בבתי ספר גבוהים. עוד ביום הראשון להתפרצות הדמים התייצבנו למילוי תפקידים אשר יידרשו מאיתנו. הוטל עלינוי להעביר את הנשק לבית מסוים לאנשי ההגנה, שצריכים היו להשתמש בו להדיפת הפורעים. את הנשק לא הצלחנו למסור, כי לא נפתחה לנו הדלת באותו הבית. לקול צעקותינו, עקב התקרבות המון ערבי, הצטרפו אלינו כמה צעירים יהודים שבאו לעזרתנו. שם מצאה אותנו המשטרה. אמנם עשינו מעשה הפוגע בחוקי הארץ הנוכחיים, אולם הננו משוכנעות כי המעשה שעשינו הוא המעשה היחיד הנכון שעל כל צעיר וצעירה עבריים לעשות במצב הנוכחי, כל עוד אין השלטונות מבטיחים הגנה מלאה על חיים ורכוש של האזרחים הנתקפים. לכל אדם יש זכות של הגנה עצמית. אותה הזכות נתונה גם לעם, החייב לאחוז בנשק ההגנה לנוכח סיכון קיומו ועתידו. הנוער העברי ימלא את חובתו לתפקידו בהגנת המדינה העברית, אשר זכות קיומה הוכרה במשפט העמים בעצרת האומות המאוחדות".

המקרה הצית בארץ דיון ציבורי בשאלה באיזו אופציה עליהן לבחור? האם לשלם את הקנס וללכת לדרכן? האם לעמוד על עקרונותיהן ששיקפו בעיני רבים את עמדת היישוב היהודי כולו, וללכת לשנים לכלא? נראה היה שהמאבק היהודי כולו נופל ברגע אחד על כתפיהן הצרות והצעירות של רות וכרמלה.

דוגמה לפולמוס הציבורי ניתן למצוא במאמרי הדעה בעיתונות, שסיקרה את העניין. במאמר ארוך במיוחד לדוגמה, שכותרתו "רות וכרמלה אל תשלמו!" שטח המחבר את כל הסיבות האפשריות – הכלכליות, הלאומיות והאישיות – מדוע יש לבחור בעונש המאסר. "ראשית, אומר הכותב שהבריטים "יודעים כמונו וכמוכן כי לא נותר להם להישאר בארץ הזאת עד 4 חודשים וחצי. הם מכרו לכן שלוש שנות מאסר תמורת 400 לירות… ישנה חרות שאינה נקנית בכסף", כתב והוסיף: "אל תשלמו, כי לא תנעם לכן החירות שתקנינה בהעלאת כופר לאלה שדנו אתכן".

 

רות וכרמלה אכן החליטו לא לשלם, אלא ללכת בראש מורם אל תא המאסר. כמה ימים לאחר גזר הדין הופיעו השתיים במשרד של עורך דינן ובידן כמה חבילות מצרכים ובגדים עבור בית הכלא. "אנחנו מוכנות", אמרו לו. משהתקבלה החלטתן העביר עורך הדין את ההודעה לבית המשפט: "שתי הצעירות מחכות למאסרן באולם בית הדין". בכך השתיים הסגירו את עצמן לידי רשות השלטון הבריטי, והובלו לבית הכלא בעתלית. הצעד סוקר כמובן בעיתונות בהרחבה

דבר כניסתן לכלא של כרמלה ורות לא ירד מסדר היום. במאמר ב"הארץ" שיבח העיתון את החלטתן, שכן הן "העדיפו מאסר על העשרת אוצר הממשלה בקנס של 400 לא"י כל אחת. מרצונן הטוב עשו כדרישת היישוב ומוסדותיו, שראו בתשלום הקנס הגבוה יצירת תקדים מסוכן". כותב המאמר ציין, כי השתיים "סובלות למען העם ועל העם לפצותן, כשם שחובת כבוד מוטלת עליו לפצות את שאר חייליו שהקריבו את חירותם או בריאותם בשירותו".

בנוסף פורסמו מכתבים בנושא שנשלחו למערכת על ידי אזרחים. אחד המכתבים פורסם תחת הכותרת "הן עמדו על כבוד עמן וכבודן", ובהמשך כתב השולח כי השתיים "ויתרו על הצעת השלטון הבזויה לקנות את עצמן מידו בכסף", וכי "הן בחרו במאסר, עמדו על כבודן הלאומי והאישי, עמדו על כבוד הישוב הלוחם לעצמאותו. והישוב עמהן בסבלן. ולכבוד לו לעם שבנותיו הן כאלה".

מבית הכלא דרך פרס במדעי הכלכלה ועד מחסום ווטש

ואכן, באמצע אפריל 1948, חודש לפני סיום המנדט הבריטי בארץ, שוחררו השתיים מבית הכלא. במקום שלוש שנים כפי שנגזר עליהן במקור, הן ריצו כשלושה חודשי מאסר ויצאו מבית הכלא בראש מורם, כפי שנכנסו אליו.

רות קלינוב, שנולדה ב-1929 ברלין שבגרמניה וגויסה לפלמ"ח ב-1946, הפכה לימים לפרופסורית לכלכלה באוניברסיטה העברית, התמחתה בכלכלת עבודה וכלכלת חינוך, ואף זכתה בפרס נפתלי למדעי הכלכלה והחברה. בין שאר פעילויותיה, נטלה חלק אקטיבי למען זכויות הערבים, בין השאר בארגון "מחסום ווטש".

רות קלינוב ז"ל

ב-2015 היא נפטרה כשהיא בת 86, ונטמנה בקיבוץ עינת. אחד האנשים שספד לה כתב: "אם יחידה, פרופסורית, היתה בפלמ"ח, חברה של יגאל אלון, היתה בכלא הבריטי, אחזה נשק בהגנה, מלח הארץ".

מצבת הקבר של רות קלינוב ז"ל

פינת האנקדוטות: פרסומות, קריקטורות ומודעות מלפני 70 שנה

כל העיתונים המופיעים בפוסט באדיבות אתר "עיתונות יהודית היסטורית"

השאר תגובה

האימייל שלך יישמר באופן פרטי ולא יופיע בתגובה לפוסט.