בן גוריון הכריז על מדינה ולאמא התחילו צירי לידה
מאת: רבקה רודריג •
ב-ה' באייר תש"ח אמא שלי היתה איתי בהריון מתקדם, אבל עדיין לא הגיע היום המיועד. על פי הסיפור המשפחתי, אחרי שבן גוריון הכריז על הקמת המדינה החלה הפגזה והאזעקות ייללו. בעקבות כך אמי נבהלה ונתקפה צירי לידה. מאותו רגע הדברים התרחשו די מהר – הבהילו אותה לבית החולים ואני נולדתי, במזל טוב, ביחד עם המדינה.
רבקה פודולינסקי בעגלת ילדים, פתח תקווה, 1948 (מתוך אתר "ישראל נגלית לעין")
מאז, בכל עשור שהמדינה חוגגת, אני בתמונה. בגיל עשר הזמינו אותי להיפגש עם הנשיא יצחק בן צבי. אני זוכרת שאמא שלי נסעה מפתח תקווה עד לתל אביב כדי לשכור את שירותיה של מי שנחשבה לתופרת ב-ה' הידיעה, וקיבלתי שמלה מיוחדת לכבוד האירוע הזה. לעולם לא אשכח את השמלה הזו, בצבע תכלת עם הנקודות הלבנות והשרוולים המנופחים. חשבתי שאני נראית כמו נסיכה.
כתבה בידיעות אחרונות על ילידי קום המדינה
עשור לאחר מכן, בגיל 20, הגעתי בהריון בחודש רביעי למפגש המכובד עם הנשיא זלמן שזר, שכלל ארוחה ישראלית מיוחדת במלון השלום בירושלים. כמובן שגם האירוע הזה כלל הזמנות רשמיות, תעודות וחוויות.
הזמנה מ-1968 לקבלת פנים בבית הנשיא לילדי ה' באייר תש"ח (מתוך אתר "ישראל נגלית לעין")
"מזכרת מבירת ישראל השלמה". מחזיק מפתחות שניתן ב-1968 לילודי ה' באייר (מתוך אתר "ישראל נגלית לעין")
"זכות גדולה נתגלגלה לידך להיוולד ביום קום המדינה". ברכה השק"ם, 1968 (מתוך אתר "ישראל נגלית לעין")
יום הולדתי היה תמיד עניין גדול לא רק בגלל התאריך, אלא גם בגלל הוריי הציונים. הציונות כערך סבבה אותי ופשוט היתה בכל מקום, ממש בתוך קירות הבית ואני ינקתי אותה וגדלתי לתוכה. יותר מזה, אבי אהרון פודולינסקי ז"ל היה חצוצרן והוא אף ניגן בלהקה שהופיע על הבמות בדיזנגוף בתל אביב בימי העצמאות.
אבי אהרון פודולינסקי ז"ל, בראש תזמורת כלי נשיפה (מתוך אתר "ישראל נגלית לעין")
חשוב לציין שלמרות כל תשומת הלב והמתנות, לחגוג יום הולדת עם המדינה יכול היה להיות לפעמים גם עניין מאתגר. היום, בראייה בוגרת, אני מבינה שתאריך הלידה שלי היווה עול מסויים עבורי כילדה קטנה.
ראשית, תמיד היתה קנאה בין הילדים. צריך לזכור שהזמנים הלא קלים ההם התאפיינו בדלות, רעב ובצנע. עד היום מספרות לי חברותיי כמה קינאו בי כשהיו עושים לכבוד יום ההולדת שלי כל כך הרבה דברים.
בנוסף, זו אף פעם לא היתה באמת יום ההולדת הפרטית שלי. תמיד זה היה עם דגלים, עוגות, פרחים ואורחים רבים. היתה איזושהי סימביוזה בין רבקה הקטנה לבין המדינה והתחרות עם המדינה, כך הרגשתי, היתה גדולה עליי.
משפחת פודולינסקי על מדרגות הכניסה לביתם, פתח תקווה (מתוך אתר "ישראל נגלית לעין")
אך מעבר לכל היה את יום הזיכרון. כבת למשפחה מאוד ציונית, כבר בגיל 3 הסבירו לי המבוגרים כמה זה מיוחד להיוולד ביחד עם המדינה. אבל כידוע 24 שעות לפני כן חל היום העצוב בשנה שבו אנחנו זוכרים את הנופלים. ביום זה כולם היו עצובים סביבי, בוכיים. וכאשר יום הזיכרון הסתיים ונכנסנו לחגיגות העצמאות, לפתע כולם סביבי חייכו ואיחלו לי מזל טוב, מסביבי נורו זיקוקים וכולם יצאו בריקודים. וממני, ילדה קטנה כל כך, היתה ציפייה שברגע אחד אדע להחליף את מצב רוחי, כי עכשיו "צריך" לשמוח. כילדה היה לי קשה להבין כיצד יום אחד אני אמורה להיות עצובה עד דמעות ולמחרת לשמוח.
עתה, כשהעשור השביעי בפתח התחושה היא שונה כי הגיל מתקדם ואנחנו לא הולכים ונעשים צעירים יותר, וכך גם המדינה. כנראה שגיל הוא פשוט עניין שמערב שמחה ועצב, נקודה שדומה, שוב, למדינה שלנו.
הזמנה לאירוע חגיגות יום הולדת של ילדי ה' באייר תש"ח שהתקיים במרץ 2018 בתל- אביב
רבקה רודריג באירוע לילידי ה' באייר תש"ח, מרץ 2018, תל אביב
