סיפורי סבתא: זכרונות ילדות מקום המדינה

מאת: אורה אילת •

לפני שנים ביקשו ממני נכדיי לשמוע סיפורי שורשים. למענם העליתי את הדברים האלה ממאגר הזיכרון של ילדותי. רוב הדברים אמנם התרחשו כך במציאות. חלקם נרשמו בזיכרוני כפי שהבנתי ופרשתי אז,וחלקם ודאי התערפלו ברבות השנים, ואולי אינם מתאימים במדויק לעובדות ההיסטוריות. כך צריך לקבל אותם. להלן, אם כן, קטעים אחדים מתוך המסמך שכתבתי: 'סיפורי סבתא: כשסבתא הייתה ילדה – והמדינה רק נולדה'".

אני (מימין) עם סבתי בשיעור סריגה

מדינה עברית! עלייה חופשית!

לבית הספר שלנו באו שתי ילדות חדשות. הן היו מהמעפילים. שתיהן לא ידעו לדבר בעברית, היו לבושות בבגדים משונים ולשתיהן היו חורים בתנוכי האוזניים. בימים הראשונים היו לבלה עגילים בתוך הבשר של האוזן, אחר כך היא הוציאה אותם כדי להיות כמו כולן. אבל את החורים אי אפשר היה למחוק. גניה הסתירה את האוזניים בעזרת התסרוקת, כדי להיות כמו "צברית". יותר מאוחר היא גם החליפה את השם שלה, וקראו לה במקום גניה – שם עברי, גאולה. המורה שהציעה לה את השם החדש, אמרה שזה שם סמלי.

חזרו וסיפרו לנו כי הרבה מאוד יהודים שהצליחו לצאת בחיים מהמלחמה הנוראה רוצים לבוא לארץ ישראל, אבל הממשלה הבריטית לא מסכימה שיבואו ולא נותנת להם סרטיפיקט – רישיון כניסה. הדבר הזה היה באמת מכעיס. האנגלים מחליטים לא לתת ליהודים לגור כאן. אילו היתה ממשלה של יהודים, זה היה יכול להיות ודאי אחרת.

בדרך לבית ספר ראינו שלט גדול, אשר נותר מהפגנה שנערכה כאן בשבת, ועליו כתוב באותיות גדולות: "מדינה עברית! עלייה חופשית!".

"נקרע את הספר הלבן". כרזה שיצר בן קיבוצי חיליק ערד, בהפגנה מ-1945. (צילום: פאול גולדמן)

הילדים הגדולים אמרו שהפלמ"ח מביא בסתר אוניות עם מעפילים מארצות אירופה, והקיבוצים עוזרים להסתיר אותם מפני האנגלים.

חיילים אנגלים שמרו על חופי הארץ, וניסו לגלות את אוניות המעפילים אשר באו ללא רשיונות, עוד לפני שהן מגיעות. היו להם מכשירים שיכולים לגלות את הספינות האלה מרחוק, קראו לזה רדאר, ואני חשבתי שהמכשיר נקרא "רע-דר" כי הוא רע. אם מכשיר הרדאר הרע גילה שמגיעה ספינה של מעפילים, הם היו תופסים אותה ומכניסים את כל האנשים למחנה מעצר.

הדודים של בלה וגם אחד מבניהם הצליחו לצאת בחיים מהמלחמה באירופה ולא היה להם שום בית. אנשי ההגנה נתנו להם לעלות על אוניית מעפילים, למרות שכבר היו עליה יותר מדי אנשים. הם הפליגו בצפיפות רבה כי רצו מאוד להגיע למקום יותר טוב וגם לפגוש את בלה ואת הוריה. ואז, כשהאונייה הגיעה סוף סוף לחופי ארץ ישראל, תפסו אותם האנגלים, הכניסו אותם בכוח למחנה מעצר, מוקף בגדרות, בעתלית, ולא נתנו להם לצאת או לפגוש את משפחתם.

כעבור זמן מה פיצצו להם את הרע-דר הזה, כדי שלא יפריעו ליהודים להגיע. מפה לאוזן לחשו שזה היה הפלמ"ח שהצליח לשים פצצות, להרוס ולנצח את הרדאר

אקדח בערוגת הפרחים

אבא עבד ביום במשרד, ובערב היה יוצא מדי פעם. הוא הלך ל"אימוני לילה". בחדר של ההורים בתוך ארון הבגדים היה מוסתר, עטוף במעיל ארוך – רובה. הרבה של ה"הגנה". אבא היה חבר ב"הגנה". לא היה צריך לדבר על זה, זה היה סוד. אני לא ידעתי מה בדיוק עושים שם ב"הגנה" של אבא, אבל ידעתי שהאנגלים לא מסכימים לפעולות של ההגנה, ולא מסכימים שיהיה לה נשק. מדי פעם היו מכריזים על עוצר, כל האנשים היו צריכים להישאר בבתים והחיילים עברו וחיפשו נשק שהוסתר.

הוריי ז"ל – שמואל רוזנברג רגב ואירמה עירית רגב

יום אחד באו אלינו החיילים והתחילו לחפש מתחת למיטות, בחדר הילדים ובמטבח. הם אפילו פתחו את ארון הבגדים, אבל לא גילו את הרובה שבתוך המעיל.

באחד מימי החופש הציע לי אחי שננצל את הזמן ונעזור לנקות את הגינה שלפני הבית. היו שם עשבים שוטים, ואבן גדולה שהיה ראוי לפנות משם כדי להכין את הערוגה, אולי, לשתילת פרחים.

אורה עולה לכיתה א' מלוה באחיה, אליהו רגב, 1941

הבאנו כלי גינה, ניכשנו את העשבים, אבל האבן היתה גדולה וכבדה ונדרש מאמץ רב על מנת להזיז אותה ממקומה. הזענו קשה, ולבסוף הצלחנו. האבן הגדולה נגולה ממקומה. להפתעתנו מצאנו מתחתיה תיבת מתכת כבדה. כשפתחנו את התיבה החלודה מעט, ראינו בתוכה אקדח אמיתי. ידענו כמעט בוודאות: החיילים האנגלים הטמינו את האקדח שם, על מנת להעליל על ההורים עלילה, להאשים אותם בהחזקת נשק ללא רישיון, לעצור אותם ולהשליכם לבית סוהר.

נרגשים חיכינו לשובו של אבא מהעבודה, הבאנו אותו אל הצלקת שנפערה בגינה והראנו לו את התיבה. אבא לא נראה נרגש מאוד. הוא לקח את האקדח, הזמין אותנו להיכנס איתו הביתה, סיפר שזה האקדח של אמא, ואמר לנו שהוא בעצמו הטמין אותו מתחת לאבן בגינה. אבא הראה לנו איך משתמשים באקדח, ואז שב והעלים אותו לתמיד.

מודעות אבל בעיתון "דבר"

לאחר ההכרזה של בן גוריון על הקמת המדינה, הכריזו המדינות הערביות השכנות על מלחמה. מאות אלפי איכרים וחיילים, מהערבים יושבי הארץ, וצבאות מירדן, סוריה, לבנון ומצרים, נשלחו כדי לסכל את ההחלטה על הקמתה של מדינה ליהודים, וכדי להרוג יהודים ככל האפשר.

דוד בן-גוריון מכריז על הקמת מדינת ישראל, 14 במאי 1948 בתל אביב

מספר כל היהודים שהיו בארץ לא עבר את ה-600 אלף, וידיעות על התנפלויות של ערבים, על הריגת יהודים, על פיצוץ צינורות מים והטמנת פצצות, נעשו ידיעות של יום ביומו.

בעיתון "דבר", שהיינו מקבלים לביתנו, הופיעו עוד ועוד מודעות אבל במסגרת שחורה, עם שמות של הרוגים. עוד ועוד ועוד משפחות כמו המשפחה של יהודית.

בתל אביב התפוצצה פצצה בתחנה המרכזית של "אגד". היו עשרות הרוגים. האחות של צילה מכיתה ז' נפצעה שם קשה. בני, המדריך מהנוער העובד חזר לקיבוץ שלו בנגב. קראו לו לחזור כי היו זקוקים לו שם לעזור בהגנה על הקיבוץ. לפני שהוא חזר, בני בא לבית החינוך להיפרד מהחניכים שלו. הוא אסף את כולם ולימד שיר שנוגע מאוד ללב: "הן אפשר ומחר ניפגש, במשלט או בדרך עפר. הן אפשר בין עשן ובין אש, לחלום שהכל כבר נגמר…"

גם אני כבר חיכיתי שיכריזו שהכל כבר נגמר.

כל הבוגרים מכל הארץ נקראו להתגייס להגנת המדינה החדשה, המאוימת כל כך. 'כל הארץ חזית, כל העם צבא' היתה הסיסמה, שנכתבה על גבי לוחות המודעות.

(באדיבות הספרייה הלאומית)