מי היו "הנוטרים" ומה היה תפקידם שכלל גם סכנות לא מעטות? הנה סיפורם של 7 מהם שהסתיים בתוצאות טרגיות • כיצד נראו החיים של גלות יהודי אוסטרליה בעיני אלה שחיו שם לפני 70 שנה? • ובפינת האנקדוטות: בית הקפה שמבטיח לא להעלות מחירים

מדור שבועי מיוחד: לכבוד יום העצמאות ה-70 ההולך ומתקרב, נסקור בכל שבוע את האירועים החשובים, המעניינים, המרגשים והמשעשעים שהתרחשו השבוע ערב הכרזת העצמאות ב-1948 – ואתם מוזמנים להצטרף. יש לכם חומרים יוצאי דופן מלפני 70 שנה? ההורים צילמו תמונה יפה שנשארה באלבום? צילמתם וידאו ישן ששוכב בבוידעם? אולי אפילו כתבתם יומן אישי מאותם הימים? אנחנו ב-MyHeritage קוראים לכם לשלוח אלינו תמונות, סרטונים, מסמכים או כל דבר אחר שנראה לכם מעניין. פנו אלינו בפייסבוק או כתבו לנו למייל: israel70@myheritage.com

הימים שבין החלטת האו"ם ב-כ"ט בנובמבר ובין הכרזת העצמאות התבלטו, בין השאר, בקרבות על שליטה בעורקי התחבורה. כבישים, דרכים, מסילות ברזל – כולם היו חשובים מאוד ושליטה בהם נתפסה כאחד הגורמים שיביאו להכרעת המערכה כולה. הדרך מתל אביב לירושלים וחזרה נחשבה כעורק תנועה מרכזי מאוד, וכל חסימה שלו על ידי הערבים גרמה לבעיה רצינית לתושבים היהודים. אחת החסימות של דרך זו היתה בכפר יאזור.

הכפר יאזור שכן מספר קילומטרים מזרחית ליפו. תכנית החלוקה קבעה כי הכפר ייכלל בתחום מדינת ישראל. תושבי המקום הערביים לא קיבלו את המציאות בעין יפה, והבינו את המיקום האסטרטגי של הכפר. למן ההתחלה הם רגמו מכוניות יהודיות במטרה לשבש את תנועתם.

מציאות זו, כמו גם אירועים אלימים נוספים בין היהודים לערבים באזור גרמו לבריטים לחסום את הכביש לתנועה יהודית – דבר שפגע אנושות באנשי הישוב.

מפת האזור כפי שפורסמה באחד העיתונים לפני 70 שנה

הנוטרים כמגיני הדרכים

מנהיגי ארגון ההגנה הבינו כי הכביש, שמוכר לכולנו כיום ככביש 44, הינו עורק תחבורה קריטי. על כן נכנס ארגון ההגנה למשא ומתן עם הבריטים, שבסיומו הוחלט כי יהודים חמושים יקבלו אישור ללוות את השיירות היהודיות באזור הכפר יאזור.

את המשימה קיבלו "הנוטרים" – כוחות שיטור יהודיים חמושים שפעלו בארץ באישור המנדט הבריטי עד להקמת המדינה. הנוטרים היו בעצם כוח עזר לבריטים, שבפועל פיקד עליו ארגון ההגנה. הנחת הבריטים היתה כי שיתוף היהודים ככוח שיטור תביא לסדר ולשקט רב יותר בארץ.

קבוצת נוטרים יהודים. הרובים מונחים בצורת מגן דוד

ואולם אליה וקוץ בה. בעקבות לחץ ערבי, הבריטים אסרו על הנוטרים ללוות את השיירות ברכבים משוריינים. הדבר יצר מציאות בה הנוטרים נאלצו לנסוע בטנדרים פתוחים, כשהם חשופים לירי ולהתקפות.

מלכודת לנוטרים

ב-22 בינואר, היום לפני 70 שנה בדיוק, היתה אמורה לנסוע על הכביש שיירת משאיות בדרכה לעקרון. טרם יציאת הרכבים, יצא טנדר ובו שבעה נוטרים לבדוק את הדרך. כאשר הגיע הרכב לאזור הכניסה לכפר יאזור הבחינו הנוטרים בגווית כלב זרוקה על הכביש. הנהג החל מכוון את הטנדר לעקוף את הגוויה, וברגע אחד הסתבר שמדובר במלכודת מוות: המסלול שהרכב נאלץ לנסוע בו כדי לא לדרוס את גופת הכלב הוביל אותו ישירות למוקש.

עוצמת הפיצוץ היתה אדירה, וכל שבעת הנוטרים שברכב נפגעו. חלקם נהרגו וחלקם נפצעו. לאחר הפיצוץ הסתער על הטנדר הפגוע המון ערבי ובאמצעות סכינים ומקלות הרג את מי שנותר בחיים.

פעולות התגמול

מנחם אבטיחי, דוד אבניצקי, צבי זעירא, יעקב עולמי, יצחק קורדובה, קלמן רוזנבלום ואליהו "אליק" שמיר נפלו באותו היום לפני 70 שנה, והמונים ליוו את שבעת הנופלים בדרכם האחרונה. משמרות כבוד של נוטרים ואנשי ביטחון עמדו ליד הגופות, ולאחר תפילת החזן אמרו המשפחות קדיש. הגופות, מכוסות בדגלי ישראל, הונחו לצד הקברים הפתוחים בבית העלמין בנחלת יצחק. בזה אחר זה הורדו ארונות הקבורה, וברקע פלוגת נוטרים ירתה שלוש יריות כבוד.

התחושות בקרב הישוב היהודי היו קשות, ובמלאת 30 יום לנפילת הנוטרים הוצאה לפועל התקפה גדולה מאוד על הכפר יאזור. את המתקפה הובילו כוחות הפלמ"ח. הכוחות היהודים הכריעו את ההתנגדות הערבית העזרה שנתקלו בה בעת כניסתם לכפר, ולאחר מכן פיצצו את המפקדה הערבית ששכנה במקום. בתום הקרבות התברר גם ש-20 ערבים מצאו את מותם.

שלושה חודשים לאחר מכן, בסוף אפריל 1948, ספגו תושבי הכפר הערבי יאזור מכה ניצחת במסגרת "מבצע חמץ". הם נטשו את בתיהם, והכוחות היהודים שנכנסו למקום מצאו את המקום ריק מתושבים. מנקודה זו ואילך נתפסו הבתים בידי אזרחים יהודים, כאשר ההסכם עם הבריטים קבע כי שורת הבתים הגובלת עם כביש המריבה תישלט בידי כוחות המנדט. כך היה עד הסתלקות הבריטים מהארץ, ולאחר ההכרזה על הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, הוקם במקום הישוב אזור, אותו אנו מכירים היום.

אבישי מאוסטרליה מוסר ד"ש

השבוע, ליתר דיוק ב-26 בינואר, מילוני אנשים יציינו את "יום אוסטרליה" – חגה הלאומי של המדינה שמציין את נחיתת הצי הראשון במפרץ סידני ב-1788, לפני 230 שנה בדיוק.

על רקע התאריך ההיסטורי, מעניין למצוא בארכיון העיתונים של 1948 במדור "מכתבים למערכת" את פנייתו של אדם בשם "אבישי", תחת הכותרת "דרישת שלום מגלות אוסטרליה".

בתחילה הכותב מבקש להכיר ליהודים בארץ את ההיסטוריה של אחיהם באוסטרליה:

"היהודים הראשונים הופיעו כבר לפני מאה שנה. הדבר קרה עם גילוי מיכרות הזהב במדינת ויקטוריה. רבים מאלו עשו עושר רב וסופם שהתבוללו… באו אנשים חדורי הכרה פוליטית וציבורית, והם הניחו את אבן היסוד לחיים יהודיים… הגל השני פיתח חיים תרבותיים בכמות, בית ספר, תיאטרון. הגל השלישי – מאז עליית היטלר לשלטון, בו הפיעו יהודים מאשכנז. היות ומצבם החומרים היה טוב ממצבם של יהודי מזרח אירופה, יכלו להכניס 500 "פונט" בכניסתם לאוסטרליה. בלעדי סכום זה, אין מרשים את הכניסה".

"הצברים ילידי אוסטרליה"

בהמשך אבישי פורש בפני הקורא תיאור של שגרת החיים התרבותית, הכלכלית והפוליטית של היהודים באוסטרליה כפי שהיו בתקופה שלפני ההכרזה על המדינה:

"הפועלים היהודיים מאורגנים באגודות מקצועיות. ישנם כמה מאות סוחרי פירות. כמובן, קיימות כל המפלגות היהודיות. 'השומר הצעיר' נמצא ביחסים הדוקים עם הקומוניסטים המקומיים. חיי התרבות היהודיים עיקרם במלבורן. כאן מקום ההצגות, הקונצרטים, הספריה ומחלקת הנוער. האחרונה פעילה בקרב 'הצברים' ילידי אוסטרליה".

אבישי גם מספר על אמצעי התקשורת היהודיים ביידיש ובאנגלית, ואף את שיוכם הפוליטי: "שבועון אחד שמאלי ושני שבועונים ציוניים".

מעניין לראות שליהודים באוסטרליה היה חשוב כבר אז לשמור על קשר עם היישוב היהודי, ואף לעדכן כי גם הם סובלים מאנטישמיות ומנסים למגרה, שכן לסיום מציין אבישי כי קמה באוסטרליה תנועה למניעת אנטשימיות במדינה – "הוועד היהודי למלחמה באנטישמיות ובפשיזם".

פינת האנקדוטות: פרסומות, קריקטורות ומודעות מלפני 70 שנה

כל העיתונים המופיעים בפוסט באדיבות אתר "עיתונות יהודית היסטורית"