השבוע לפני 70 שנה: טרגדיית שיירת הל"ה, מכונית אוויר חדישה ומכירת אלפי זוגות נעליים

תגובות0

נפילת שיירת הל"ה היא אחת ההטרגדיות הגדולות והמוכרות בהיסטוריה של ישראל המודרנית. כיצד נראו הדיווחים צעד אחר צעד היום לפני 70 שנה? • המסוק, או כפי שכונה בעיתון ב-1948 – "ההאליקופטר" – מה חשבו על הכלי החדיש בארץ, והאם בראייה לאחור הוא מילא את ייעודו כ"מכונית-אוויר"? • ובפינת האנקדוטות: מגורים "במקום גבוה ונוף נפלא" ומכירה של 20 אלף נעליים

מדור שבועי מיוחד: לכבוד יום העצמאות ה-70 ההולך ומתקרב, נסקור בכל שבוע את האירועים החשובים, המעניינים, המרגשים והמשעשעים שהתרחשו השבוע ערב הכרזת העצמאות ב-1948 – ואתם מוזמנים להצטרף. יש לכם חומרים יוצאי דופן מלפני 70 שנה? ההורים צילמו תמונה יפה שנשארה באלבום? צילמתם וידאו ישן ששוכב בבוידעם? אולי אפילו כתבתם יומן אישי מאותם הימים? אנחנו ב-MyHeritage קוראים לכם לשלוח אלינו תמונות, סרטונים, מסמכים או כל דבר אחר שנראה לכם מעניין. פנו אלינו בפייסבוק או כתבו לנו למייל: israel70@myheritage.com

אזור גוש עציון, שבתכנית החלוקה המקורית אמור היה להיכלל בתחומי המדינה הערבית, נותק לחלוטין ונותר לא דרכי גישה, אספקה, כוח אדם ותחמושת. האוכלוסייה במקום מנתה כמה מאות יהודים בודדים, ביניהם נשים וילדים. בנוסף, האזור האסטרטגי שבו גוש עציון ממוקם היה מבודד יחסית משאר הישוב, ומסביבו כפרים ערביים רבים. התושבים התקשו לעמוד בלחץ ההולך וגובר והחשש לגורלו של המקום היה כבד. על כן הוחלט לשלוח אל הגוש תגבורת.

הלילה, לפני 70 שנה בדיוק, יצאה מחלקה בת 38 איש כדי לתגבר את הגוש. הלוחמים, שהגיעו מאנשי חטיבת הראל, חטיבת עציוני וחיל השדה של ארגון ההגנה, יצאו למסלול מפרך שאורכו כ-25 ק"מ כשהם נושאים על גבם ציוד לחימה רב.

הכוח אמור היה לצאת כבר בשעות הערב המוקדמות, אבל בשל עיכוב יצאו אחרי השעה 23:00 בלילה, והיה ברור כי יהיה צורך לעבור את המסלול המאתגר במהירות.

בנוסף לעיכוב בלוח הזמנים, במהלך ההליכה הקשה נקע אחד הלוחמים את רגלו והדבר גרם להאטה נוספת. מפקד הכוח, דני מס, החליט כי הפצוע יחזור ביחד עם שני לוחמים נוספים לנקודת היציאה.

כעת השיירה מנתה 35 לוחמים בלבד, וכך גם קיבלה את שמה – שיירת הל"ה.

דני מס, מפקד שיירת הל"ה

הכוח מתגלה – הקרב הנואש מתחיל

בסביבות השעה שש בבוקר התגלה הכוח. בשל גרסאות סותרות, עד היום לא ידוע בדיוק מה גרם לחשיפה. בין שלל התיאוריות, השיירה פגשה ברועה צאן ערבי, והלוחמים החליטו לחוס על חייו ולשחררו. על פי תיאוריה זו אותו רועה צאן היה זה שהודיע לערבים על נוכחות הכוח היהודי במקום.

עדות אחרת מספרת כי המחלקה התגלתה על ידי נשים שיצאו לאסוף זרדים באזור. הלוחמים ניסו לדבר עם הנשים בערבית, אך אלה ברחו בלי שנפתחה עליהם אש מצד הכוח היהודי.

כך או כך, משגילו הערבים על נוכחות הלוחמים היהודים באזור, הם החלו בשעה שבע בבוקר לטפטף לעברם אש. במקביל אספו הערבים כוחות נוספים מן הכפרים שהקיפו את האזור. עד השעה 11 בבוקר אסף מפקד הכוח הערבי את כל אנשיו – כאלפיים איש, והקרב התגבר מאוד.

הכוח היהודי עדיין לא הבין בשלב הזה כי הוא מוקף מכל הכיוונים, והתקבלה החלטה להגיע לגבעה שולטת, כאשר במהלך העלייה על ההר נורו כמה לוחמים בגבם.

שאר החברים הצליחו להגיע אל ראש הכיפה, אבל אז הבינו שהם מכותרים לחלוטין. אותו גבעה שחשבו הלוחמים כי תהווה עבורם שטח שולט ובטוח יחסית התבררה כמלכודת מוות. הערבים מסביב החלו לצלוף עליהם מהגבעות השכנות והאבידות היו כבדות.

הלוחמים היהודיים שנותרו בחיים התארגנו במערך של הגנה היקפית, ואף הצליחו להדוף מספר ניסיונות הסתערות של הערבים, אבל הנחיתות המספרית והמחסור בתחמושת היו קריטיים. כמה לוחמים עוד ניסו לרדת מן הגבעה, אך נהרגו בדרך.

מספר שעות לאחר מכן, בחמש אחה"צ לערך, השליך אחד הלוחמים את הרימון האחרון שברשותו. הוא סירב להיכנע ולפני שנורה ונהרג המשיך להשליך על תוקפיו מכל הבא ליד.

לימים, אחד הלוחמים הערביים שהשתתף בקרב, תיאר את שאירע:

"האחרון שבהם, והוא פצוע, זרק בתוקפיו רימון. לאחר שאזלה התחמושת מידיו עוד זרק בהם אבן ואז הרגוהו. מי שנגזר עליו למות – לו לפחות יזכה למות כשם שמתו גיבורי חייל אלו".

הטרגדיה – והמיתוס

נפילת המחלקה נתפסה אז כאסון. העיתונים היו מלאים בכותרות על המכה האנושה והיישוב התקשה לעכל את מראותיהם של 35 ארונות הקבורה מורדים מטה אל תוך קבר האחים.

ואולם, כפי שקרה לא פעם במהלך ההיסטוריה – השבר הפך עד מהרה למיתוס שמטרתו לחזק את הרוח. ייתכן שדווקא המסתורין סביב הפעולה שנבע בשל העובדה שאיש לא נותר בחיים כדי לספר הפכה את הסיפור לגדול, כזה שבנוי על ערכים כגון הרצון לשרת, המוכנות להקדיש את החיים למען האדמה, אצילות משפחות הנופלים וכמובן – ההומאניות של הלוחמים העבריים שהחליטו לשחרר את רועה הצאן.

בזכות מרכיבים אלה בדיוק הפך ברבות הימים סיפור שיירת הל"ה לאחד המוכרים והחשובים ביותר בהיסטוריה של ישראל המודרנית, וניצני עדות לכך ניתן לראות כבר בעיתונות של אותם הימים.

"האליקופטר"

בימינו אין אחד שלא יודע איך נראה מסוק ומה חשיבותו. צורתו הייחודית היא שמאפשרת לו יכולות אזרחיות וצבאיות מגוונות כגון הובלת אנשים וסחורות, חילוץ מתאי שטח מורכבים, פעולות שיטור ואף תקיפת מטרות במקרה הצורך.

את הכלי החלו לפתח עוד בראשית המאה ה-20, ואולם רק ב-1938 עלה המסוק הראשון לאוויר.

שלא כמו היום, באותם ימים החדשות לא עשו את דרכן מהר ובאופן ויראלי, ועל כן נראה שגם ב-1948 ערב הקמת המדינה, מדובר היה בחידוש מעניין ויוצא דופן – מה שגרם לעורכי אחד העיתונים לפרסם כתבה שלמה על הכלי במדור "עולם המדע והטכניקה" תחת הכותרת "ההליקופטר מתפתח".

כותב הטקסט מכנה את המסוק "האליקופטר", ומוסיף מייד כי הכלי "מיוסד לא על כנפיים קבועות בגוף המטוס, כי אם על סיבובם החופשי של הרוטורים בדומה לטחנת רוח".

 

בהמשך נכתב עוד על ייחודיותו של ההאליקופטר:

"רוטורים אלה מאפשרים להתרומם ולרדת בכיוון מאונך ואף לשהות באוויר במקום אחד ובגובה רצוי. מכאן יתרונו הגדול של כלי טיס זה, שאינו זקוק כשאר המטוסים לשדה תעופה רחב ידיים עם מסילות המראה והוא יכול להמריא ולרדת ממגרש קטן, מחצר או מעל גג שטוח".

"מכונית-אוויר עוד בימינו"

יתרונותיו הרבים של הכלי החדיש ופורץ הדרך, כך לפי הכותב, הביאו לכך שבמדינות רבות עוסקים בפיתוחים נוספים, ובשאיפה גם זולים, מה שיאפשר אולי לכל אחד לקנותו, ממש כפי שקונים רכב.

"ההאליקופטר יצא כבר משלב הנסיונות. כל מאמציהם של חברות לייצור מטוסים מכוונים כעת לפיתוח מודלים סטאנדארטיים זולים, פשוטים אולם יעילים וחזקים ונוחים לשימוש ולייצור המוני כמכוניות פורד המפורסמות… אין זה מן הנמנע, כי עוד בימינו יוכל אדם לרכוש 'מכונית-אוויר' כזאת, להחזיקה במוסך ולהמריא בה מחצר ביתו למקום עבודתו הנמצא בקצה הכרך".

פינת האנקדוטות: פרסומות, קריקטורות ומודעות מלפני 70 שנה

 

 

 

 

 

כל העיתונים המופיעים בפוסט באדיבות אתר "עיתונות יהודית היסטורית"

השאר תגובה

האימייל שלך יישמר באופן פרטי ולא יופיע בתגובה לפוסט.