השבוע לפני 70 שנה: פיגוע ברח' בן יהודה, חומות של תקווה נוסח 1948 ונשף גרנדיוזי

תגובות0

הפיגוע בבן יהודה – תיאור מהלך האירועים צעד אחר צעד. מה היו ההשלכות על הישוב היהודי והמנדט הבריטי? • 12 אסירים יהודים מצליחים להימלט מבית הכלא בירושלים. כיצד הצליחו לעשות זאת, ומה הקשר של מפקד הלח"י אברהם שטרן לאירוע? • ובפינת האנקדוטות: נשף גרנדיוזי, דירות לוקסוס, חדר כושר לנשים וטיסות לוונצואלה

מדור שבועי מיוחד: לכבוד יום העצמאות ה-70 ההולך ומתקרב, נסקור בכל שבוע את האירועים החשובים, המעניינים, המרגשים והמשעשעים שהתרחשו השבוע ערב הכרזת העצמאות ב-1948 – ואתם מוזמנים להצטרף. יש לכם חומרים יוצאי דופן מלפני 70 שנה? ההורים צילמו תמונה יפה שנשארה באלבום? צילמתם וידאו ישן ששוכב בבוידעם? אולי אפילו כתבתם יומן אישי מאותם הימים? אנחנו ב-MyHeritage קוראים לכם לשלוח אלינו תמונות, סרטונים, מסמכים או כל דבר אחר שנראה לכם מעניין. פנו אלינו בפייסבוק או כתבו לנו למייל: israel70@myheritage.com

בוקר יום ראשון, 6:15 בבוקר. אל המחסום הירושלמי המאוייש בשומרים יהודיים הגיעו שלוש משאיות מלוות בשריונית בריטית הנושאת מספר לוחית רישוי 579. השומרים היהודים החלו בבדיקה שגרתית ופתחו בדיאלוג עם הנהג.

– "לאן אתה?", שאל השומר.

– "מחנה אלנבי", השיב הנהג קצרות.

– "אנחנו הולכים לבצע בדיקה למשאיות", אמר השומר.

– "אמרתי שהכל בסדר", אמר הנהג. "לא ארשה שתערוך בדיקה! אני אחראי לשיירה", הרים את קולו והוסיף "סמרטוט יהודי עלוב, תן לעבור!"

למרבה הצער, השומרים היהודים היו רגילים להתנהגות בלתי נאותה מסוג זו, ובשל הוראה שהם פירשו כאיסור על חיפוש במכוניות צבאיות בריטיות, הם רשמו תיעוד של המקרה ואפשרו לשיירה לעבור.

עוד כמה דקות חלפו והשיירה הגיעה לרחוב בן יהודה פינת בן הלל. לפתע נהגי המשאיות פתחו את הדלתות, נטשו את רכביהם תוך שהם יורים לכל עבר. אחד מעוברי האורח במקום ראה את המתרחש, ובהבזק של רגע הבין מה שעומד לקרות. הוא הספיק לצעוק בקול רם: "הצילו את נפשותיכם – פצצות!" אבל זה היה מאוחר מדי.

שניות לאחר מכן נשמעה התפוצצות אדירה. בניינים רבים בסביבה – בית מלון, קולנוע, חנות ספרים ואחרים – כולם ספגו נזקים קשים וחלקם התמוטטו.

תוצאות הפיגוע בבן יהודה בירושלים, פברואר 1948
מפנים את ההריסות ומחפשים ניצולים. זירת הפיגוע בבן יהודה בירושלים

היקף הנפגעים היה רב מאוד – 58 נרצחים ו-38 פצועים – וכותרות העיתונים הזועקות בבוקר שאחרי האירוע שיקפו את התחושות הקשות.

בגידה בריטית?

אך מעבר לתוצאות הטרגיות, אפשר להניח שהעדויות והדיווחים לפיהם חיילים בריטיים עזרו בהוצאה לפועל של פיגוע התופת גרמה לתחושות קשות אף יותר. דברים אלה נאמרו ונכתבו בגלוי, והביאו לתסיסה רבה.

לצד דיווחים אינפורמטיים על מה שקרה בפועל, נכתבו גם טקסטים שנעו בין הרצון לרומם את רוח אנשי הישוב היהודי לבין קריאות לנקמה.

"על ירושלים היהודית המזועזעת עד היסוד עבר אתמול אחד הימים השחורים שבתולדותיה ובני ירושלים נשאו את האסון בגאון תוך כאב עצור. רסיסי הפצצות אשר ריסקו איברי אדם וזרעו הרס ומוות, חישלו את רצון החיים להמשיך, לבנות, ללחום ולנצח – ולנקום".

אל מול ההאשמות הללו פרסמה הממשלה הבריטית הודעת הכחשה, וטענה כי אין לה או לאנשיה כל קשר לפיגוע.

"לא ידוע מה הם המניעים, שהניעו אנשים מסויימים לתת פירסום מוקדם ורחב כל כך להאשמות, כי כוחות הביטחון היו אחראים למעשה הזוועה. העובדה, שאנשים לבושי מדי משטרה וצבא היו מעורבים, אינה אומרת הרבה, לאחר שהמנהג ללבוש בגדי אחרים הפך לשיטה מקובלת של הטרוריסטים במשך השנתיים האחרונות".

קרע עמוק נרשם ביחסים בין הישוב היהודי לשלטון המנדט בעקבות הפיגוע. היהודים המשיכו להאשים את הבריטים, וסירבו לקבל את הצעת המנדט לסייע בחילוץ הפצועים וההרוגים שנותרו עדיין מתחת להריסות.

הרוחות המשיכו לסעור וארגון האצ"ל פרסם ש"כל חייל או שוטר בריטי שיימצא באזור היהודי יירה!", ואכן לוחמי הארגון הרגו ברחבי ירושלים כ-10 שוטרים וחיילים בריטים.

במקביל ארגון ההגנה אף פירסם הודעת אזהרה רשמית לפיה "אויב מוג לב ביצע הבוקר מזימה שפלה", אך בו בעת גם קרא להרגעת הרוחות, בבקשה לא לבצע פעולות בלתי אחראיות – "שאיש לא יעז לעשות דין לעצמו", נכתב:

כך או כך, הסכנה לחיילים הבריטיים היתה ממשית מתמיד, והם פונו לאזור ביטחון, כאשר נאסר עליהם להיכנס לשכונות יהודיות עד להודעה חדשה.

מה באמת היתה המעורבות הבריטית, אם בכלל?

בספר שכתב ההיסטוריון אורי מישלטיין נכתב כי לימים התברר שהפיגוע בוצע בידי עריקים מהצבא הבריטי, שנשכרו על ידי מי שהיה מנהיג הכוחות הערביים בירושלים במלחמת העצמאות, עבד אל-קאדר אל-חוסייני.

על פי מילשטיין, לאחר הפיגוע פנו שניים מהמבצעים למופתי של ירושלים בבקשה לקבל תמורה על המעשה הרצחני, אך זה דחה אותם על הסף. שניים נוספים נהרגו כשפירקו מטען חבלה שהחודר למפקדה ערבית, והשניים האחרונים נתפסו על ידי אנשי ההגנה, נמסרו לבריטים ונידונו לעשר שנות מאסר על גניבת נשק ועריקה.

הבריחה הנועזת של אסירי המחתרות מהכלא

השבוע לפני 70 הצליחו 12 אסירים יהודים להצית את דמיון הציבור היהודי בארץ.

"תא 23 שבאגף היהודי בבית הסוהר שימש נקודת ריכוז לכל האסירים היהודיים. מתחת לרצפת התא עסקו האסירים לילות רבים, קרוב לשנה, בחפירת מנהרה בקרקע סלעית.

"לאחר מרחק של כמה מטרים התחברה המנהרה עם תעלת ביוב הקיימת זה הרבה שנים. האדמה הוחזקה בקופסאות עץ המשתמשים לאסירים להחזקת חפציהם. צינור מים ארוך שימש להעברת אוויר ודרכו נשלחו גם סימני אזהרה בשעת הצורך.

"תעלת הביוב מתמשכת מבית הכלא עד לחצר של האיזור המבוצר ושם נפתח בור המקשר אותה עם השטח מעל פני האדמה. מהאזור המבוצר יצאו הבורחים, כשהם מחופשים כנוטרים ופועלים מצויידים בכל התעודות הדרושות.

"צעד מתוחכם ונועז היה מעברם דרך שכונות ערביות הגובלות עם האזור המבוצר, והערבים שלא עכבו אותם ולא חקרו לזהותם חשבו אותם כנראה לשוטרים בריטיים".

הבריטים, שהצליחו לתפוס את האסיר ה-13 שניסה לברוח, ערכו מסדר זיהוי לכל האסירים. במקביל החלו לבצע חיפושים רבים לאחר שסגרו את פי המנהרה, צילמו אותה מכל הכיוונים, חסמו את כל מבואות העיר ובדקו בדקדוק בכל המכוניות הערביות, היהודיות ואף אלה של הבריטים עצמם. אך כל מאמציהם לתפוס את הבורחים עלו בתוהו.

אחד האסירים הנמלטים – משה סבוראי

במסדר הזיהוי בבית הכלא התגלו זהותם של 12 שנמלטו:

מעניין לראות כי השם הראשון ברשימה הוא משה סבוראי, אז בן 34, שלו היסטוריה ארוכה ומעניינת.

סבוראי נולד ב-1925 באוקראינה בשם משה סברנסקי. בשנת 1925 עלה לחיפה, וב-1932 הצטרף ל"הגנה".

נקודת ציון חשובה בחייו היה רצח חיים ארלוזורוב, בו סבוראי נאשם ונאסר בחשד למעורבות, אך יצא זכאי. לאחר הפילוג בארגון האצ"ל ב-1940, הצטרף לקבוצה של אברהם (יאיר) שטרן – כלומר לארגון הלח"י. כשנתיים לאחר מכן הוא ו-3 מחבריו נורו ברחוב דיזינגוף בתל אביב על ידי הבריטים. שניים נהרגו באירוע, ואילו סבוראי ואדם נוסף הועמדו למשפט.

"פליטת הפה" ומותו של מפקד הלח"י

שבועיים לאחר מכן נפל דבר כאשר מפקד הלח"י, אברהם שטרן, נורה ונהרג בדירתו בתל אביב על ידי כוחות משטרה בריטיים.

אברהם שטרן (יאיר) ז"ל

לאורך השנים היו שהאשימו את סבוראי כי בעת ששכב ירוי בבית החולים תחת השגחת שוטרים בריטים, הוא אמר דבר מה – פליטת פה שהסגירה את מקום מחבואו של שטרן.

סבוראי ואשתו טובה הקפידו להכחיש את הטענה, והוא אף תבע את העיתון מעריב וארכיון צה"ל בטענה שאלה הוציאו את דיבתו בנושא.

בדצמבר 2011 נפטר משה סבוראי ונטמן בבית העלמין בחיפה בחלקת יוצאי המחתרות.

משה סבוראי ואשתו טובה, 2006

פינת האנקדוטות: פרסומות, קריקטורות ומודעות מלפני 70 שנה

 

 

 

כל העיתונים המופיעים באדיבות אתר "עיתונות יהודית היסטורית"

השאר תגובה

האימייל שלך יישמר באופן פרטי ולא יופיע בתגובה לפוסט.