המכתב האחרון: דוד נהרג יממה לפני הכרזת המדינה

"דעי דבר אחד, דבר יסודי: במלחמה יש עליות ומורדות, יש נצחונות ויש מפלות. הצד שהוא יותר חזק ברוח יש לו יותר סיכויים לנצח. על כן חובה עלינו להיות חזקים בגוף וברוח ואסור לנו להתייאש, נשאיר את הסגולה הזאת לערבים".

את המילים האלה כתב דוד (תמרי) טייטלבוים לאשתו, רבקה. הימים הם ימי מאבק על המדינה היהודית שבדרך, ואם היה משהו שדוד ציפה לו יותר מכל היה הרגע בו יכריזו על הקמתה. "לנו דרוש אומץ לב, סבלנות ואמונה בעתיד וכל התכונות הטובות שדרושות לניצחון הסופי", חתם דוד.

דוד ורבקה טייטלבוים ביום חתונתם בכפר עציון

מכתב זה של דוד טייטלבוים הינו אחד מתוך כ-30 מכתבים שכתב בתקופת המערכה על גוש עציון, שהתקיימה לאורך כל מלחמת העצמאות – למן היום הראשון, ב-29 בנובמבר 1947 ועד ה-14 במאי 1948 – יום הכרזת העצמאות. אסופת המכתבים הגיע לידי חברת MyHeritage כחלק מפרויקט 70 שנה שנות עצמאות, במסגרתו קראה החברה למשתמשיה לשלוח חומרים מעניינים שיש ברשותם המספרים את סיפור הקמת המדינה.

המכתבים המרגשים מתארים באופן אישי ומפורט את האירועים שהתרחשו בכפר עציון – החל מהמצור, דרך הקרבות הקשים ועד השלב שבו נאלצו להיכנע היהודים וכמובן – הסוף הטרגי שבו נהרגו 242 חברים ולוחמים שנותרו בגוש.

מגיני כפר עציון בתפילה

מגיני גוש עציון בעמדותיהם (מתוך אתר ההנצחה והמורשת בכפר עציון)

דוד טייטלבוים נולד ב-29 באוגוסט 1917 בביילסק-פודולסקי אשר בפולין. אביו, שמחה אלתר טייטלבוים, הצליח למלט אותו בטרם נפלה פולין בידי הנאצים ולשלוח אותו ואת שלושת אחיותיו ארצה. לרוע המזל, שמחה ובנו השני, מאיר, נותרו מאחור ונרצחו על ידי הגרמנים.

דוד עלה לארץ ב-28 באפריל 1938 וארבע שנים לאחר מכן התנדב לפלמ"ח. ב-1946 עבר לגור בכפר עציון ועבד כחקלאי, תוך שהוא ממשיך את התנדבותו ב"הגנה". הוא ורבקה התחתנו בקיץ 1946 בכפר עציון.

דוד (תמרי) טייטלבוים ז"ל

עם תחילת המערכה דוד שימש כמפקד כיתת מקלענים. בתפקידו זה השתתף בקרבות בלימה מול הערבים. בעקבות התגברות הלחימה הוחלט לפנות את האימהות והילדים מכפר עציון, וביניהן גם את אשתו רבקה. אבשלום, התינוק שנולד ב-1947, היה הנושא אליו התייחס דוד כמעט בכל מכתב. במכתביו מביע שוב ושוב האב הצעיר את געגועיו וכמיהתו למשפחתו.

"אני חושב על אבשלום, אני נזכר שאמרתי פעם שאני אוהב ילדים גדולים שהולכים ורצים וקופצים והנה אני מרגיש שאני מתגעגע לא רק אלייך יקירתי, אלא גם לאבשלום, ובגיל זה הילד בהתפתחותו, יש לו כל מיני תקופות שכל תקופה מעניינת בפני עצמה. אדם זר אינו מרגיש זאת אבל אני בתור אבא מרגיש שהתקופה הזאת תחסר לי. קצת אני מרגיש נחמה בזה שאת מתארת לי במכתבים את התפתחותו, אבל זה לא מספיק ולא הכל.

"אני כל כך נהנה מהתמונות ששלחת, אין לך מושג, כל פעם אני מסתכל עליהן ומתעניין בתמונה אחת שאת רצינית יותר אז גם אבשלום מבין שצריך להיות רציני ולא לצחוק, ובתמונה שאת צוחקת ואז הוא גם צוחק, כנראה שהוא מבין את אמא. איך הוא עכשיו? מה עם השיניים? האם הם כבר התחילו לצמוח? יקירתי, תכתבי לי הכל, לפחות איהנה מרחוק אם אי אפשר מקרוב".

אבשלום תמרי ז"ל

גם ימי הקרבות נוכחים במכתבים שכתב דוד, והם מאפשרים להבין במשהו את המציאות שבה חיו המגינים שנשארו בגוש, בעודם מנותקים כמעט לחלוטין מן הישובים היהודיים האחרים, ואיך למרות הכל לא איבדו את התקווה.

היה "שמח", שמענו "תזמורת", בעיקר לא קרה שום דבר אצלנו תודה לאל. אני מקווה, יקירתי, שהתאוששתם במקצת בשבוע האחרון מהמכות שהם ספגו בסביבת ירושלים. כנראה שיש גם כוח למי שנותן את המכות הללו. הם מרגישים בזמן האחרון את היד החזקה, וזה נותן להם קצת לחשוב אם בכלל כדאי כל העסק. נחכה ונראה מה יגידו, ועד אז נמשיך לחיות בתקווה כי סוף הצדק לנצח"

במכתב אחר ניכרת הדאגה של דוד לאשתו ובנו, ובכלל לנשות הגברים הנצורים בגוש עציון.

"היום היינו תחת הרושם של ההתפוצצות בירושלים ואני מקווה שלא קרה לכן שום דבר. זה היה כל כך חזק ששמעו את זה אצלנו כמה חברים. תחזקנה רוחכן, עוד נשלם להם כגמולם. ליל מנוחה בוביקל, היי בריאה […]".

החדשות על המאבק הפוליטי שקיימה הנהגת המדינה בזירה הבינלאומית הגיעו לגוש, ובאחד המכתבים דוד מסביר מדוע, בסופו של דבר, את המדינה יבנו היהודים בכוחות עצמם.

"העמים יכולים לעזור יותר או פחות, אבל לבנות את המדינה נצטרך לבד וכל המעמסה תיפול עלינו או ברובה המכריע, העיקר הוא, שלא יפריעו לנו הרבה ואנו יודעים כי לא קלה היא המלאכה לעשותה. קשה העבודה ומלאה מכשולים, אבל דעי לך, לנו אין ברירה אחרת – המלחמה היא בשבילנו שאלת חיים או מוות. המדינה הזאת אומרת חיים ובשבילה אנו נלחמים. ההרגשה שלנו שהצדק איתנו מוסיפה לנו הרבה וזה מחזק אותנו ומוסיף לנו כוח ואנו מאמינים שבסופו של דבר ננצח בעזרת השם".

הקרב האחרון

התקפת הלגיון הערבי החלה ב-12 במאי 1948 בשעה 5 לפנות בוקר. המגינים נסוגו למנזר אבל כוחות הלגיון נכנסו דרך הכביש הראשי של הגוש. בשלב זה הוחלט על נסיגה תוך כדי חיפוי. אלא שבינתיים תפסו הערבים את המנזר והחלו לירות על האנשים בתעלות. בצהרי אותו היום הלגיון הצליח לפרוץ אל תוך כפר עציון – והקשר עם גוש עציון כולו התנתק. על פי העדויות דוד היה בתוך הקבוצה שהתרכזה על יד המנזר הגרמני והותקפה על ידי הערבים, שם גם נפל.

המנזר הגרמני בכפר עציון

הבור מתחת למנזר הגרמני, שם נהרגו אחרוני המגינים

האיש האופטימי שנאמר עליו שהתמסר לעבודת הקרקע, שהיה מלא שמחת יצירה, שהיה זקוף ותמיר ומצטיין באופי שקט ובחוש הומור, לא זכה לראות את המדינה קמה רק יממה לאחר שנהרג. ב-17 בנובמבר 1949 הועבר דוד עם שאר חללי הגוש למנוחת עולמים בהר-הרצל בירושלים.

דוד (תמרי) טייטלבוים ז"ל