פליטים במנזר רטיסבון

תגובות

מאת: שלום טטרו •

את השידור הישיר מההצבעה בעצרת הכללית של האו״ם בכ״ט בנובמבר 1947 שמענו עוד בדירתנו, שהיתה ממוקמת בקומה השלישית בבניין שמשמאל למשרדי חברת החשמל ברחוב יוליאן – היום רחוב המלך דוד.

הדירה שלנו (בחץ אדום) ששכנה בצמוד לבניין חברת החשמל בירושלים, באותם ימים החברה המנדטורית

כבר למחרת, ב-30 בנובמבר 1947, בתגובה להחלטת האו״ם, פרצו מהומות קשות במרכז המסחרי שבירושלים. אני ואחותי כבר לא יכולנו לשוב הביתה מביה״ס ובשעות אחה״צ של אותו היום, נאלצה כל משפחתי לנטוש את הבית.

הפכנו לפליטים ועברנו להתגורר אצל הדודה והדוד בשכונת שמעון הצדיק בסמוך לשכונת שייח ג'ראח. אבי ואחותי, שעבדו בחברת החשמל במושבה הגרמנית המשיכו להגיע לעבודתם ובחזרה, מידי יום, בחסות המשטרה הבריטית.

אישור הכניסה של אבי ז"ל לחברת החשמל המנדטורית, לימים חברת החשמל הישראלית

כעבור כמה ימים פרצו הערבים לחנות ולמספר דירות בבניין בו גרנו, שדדו, בזזו והרסו אותן. זכורים לי לטובה בני משפחת עטאללה, שכנינו הערבים-נוצרים, אשר ניסו למנוע את הפגיעה בדירתנו על ידי סימון דלת הכניסה שלנו בצלב, אך לשווא.

רישום נזקי רכוש מדירתנו, 1948

בראשית 1948 וככל שהמהומות והפרעות בירושלים הלכו והחמירו נאלצנו שוב להתפנות משכונת שמעון הצדיק. למזלנו היה באזור עורך דין שאיפשר לנו לישון במשרדו על גבי מזרונים מאולתרים שהנחנו על הרצפה. המשרד שכן ברחוב עזה בקומת המרתף, ואני זוכר שבתום לילה חורפי וסוער אחד התעוררנו רטובים עד לשד עצמותינו, כשהמשרד הוצף במי הגשמים.

אני ואבי, דוד טטרו ז"ל, בפינת רחוב במרכז המסחרי בירושלים, 1949
תעודת משמר העם של אימי, רחל טטרו ז"ל, שהיתה מוצבת בתחנת חלוקת מים בימי המצור על ירושלים

המזל שוב האיר לנו פנים, כאשר חבר לעבודה של אבי היפנה אותו אז למינזר רטיסבון השוכן בלב ירושלים, אשר העמיד את המבנה כולו ואת החצר לרשות הפליטים שנאלצו להתפנות ולנטוש את ביתם. הסיוע האנושי של הנזירים לכ-30 משפחות פליטים מרחבי העיר ירושלים ובנוסף להם, לנשים והילדים ממפוני כפר עציון, קרית ענבים ומעלה החמישה היה סיוע אנושי, שהיה ממש בלתי נתפש. אפילו מצאו מקום לפרות מרפתות הקיבוצים.

באחד מימי המלחמה, חדר דרך אחת מדלתות הכניסה בשער המינזר כדור אשר נורה מן הצד שהיה בשליטת הירדנים בירושלים ופגע בסבתי רבקה בכר ז"ל, שישבה שם. היא אושפזה ומפני שלא ניתן היה לנתח אותה ולהוציא את הקליע מירכה, שוחררה לאחר כמה שבועות ועברה ייסורים במשך כ-3 שנים, עד לפטירתה.

מינזר רטיסבון בו שהינו שנתיים. דרך דלת התכלת שמימין לשער הכניסה, חדר קליע רובה ופגע בסבתי

היינו כתריסר משפחות ששוכנו במבנה הכיתות של ביה"ס הקתולי במנזר במשך שנתיים. וכולנו יחד חלקנו את מקום המגורים, שכלל שני חדי שירותים בלבד. למרות התנאים הלא פשוטים, ולמרות שהייתי בסך הכל ילד בן 8, אני עדיין נושא עימי זכרונות רבים וטובים משם. אפילו את הישיבה במרתפי המנזר, כמקלט, במהלך הפגזות הירדנים בימי המלחמה, אני זוכר לטובה.

גם שמותיהם של הנזירים ופועלם עדיין חרוטים בזכרוני, בעיקר הסיוע במתן מוצרי מזון בזמן המצור ולאחריו, בתקופת הצנע ומשהושגה ההפוגה והנזירים היו רשאים וחופשיים לעבור לצד הירדני בירושלים ולהביא לנו מצרכים משם. לשמחתי הקשר איתם נמשך גם במהלך שנים לאחר מכן. בין היתר, בהתקנה וחיבור התאורה החגיגית מעל למינזר, לציון יום  הקדוש רטיסבון, ב-29 ביוני בכל שנה, במהלך שנות החמישים, על-ידי אבי המנוח.

השהייה במנזר הסתיימה בראשית שנת 1949, אז קיבלנו מטעם הממשלה הזמנית אישור כניסה לדירה ברחוב ווקופ, שהפך ברבות הימים לרחוב משה הס בירושלים. גרנו בדירה זו שהיתה מוגדרת כ"רכוש נטוש" ושילמנו אף דמי שכירות. על-פי החלטת ממשלת ישראל, בשנת 1961 איפשרו לאבי ז"ל לקנות את הדירה וזו עברה לרכוש המשפחה.

אישור הכניסה לדירה ברחוב ווקופ, 1949

השאר תגובה

האימייל שלך יישמר באופן פרטי ולא יופיע בתגובה לפוסט.