פסלים, תמונות ופגיון עם צלב קרס. סיפורו של סבא נסים שמעולם לא הכרתי

מאת: קרן לביא-אברהם •

בזכרוני אני יכולה לראות אותו בבירור, מונח על גבי שולחן עץ קטן בין פמוטי נחושת. זיכרון רחוק אבל מוחשי, של פגיון קצר וזהוב שבמרכזו מוטבע צלב קרס. למרות שהפגיון היה מונח שם שנים, לא התעניינתי יותר מדי בסיפור שמאחוריו. לימים התברר לי שסבא שלי, נסים לביא ז"ל, שירת בצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם השנייה ולקח חלק במערכה נגד הצבא הנאצי בקרבות באיטליה ובמצרים, בין השאר בקרב המפורסם באל-עלמיין.

פגיון הצבא הנאצי שהגיע אל סבי ז"ל במהלך קרבות אל-עלמיין

צלב הקרס בקצה העליון של ידית הפגיון

הפגיון הזה הגיע אליו ככל הנראה במהלך אותם קרבות, אך כיצד בדיוק, אני לא יודעת. האם הוא מצא אותו מוטל על הקרקע במהלך סיור שגרתי? האם מישהו נתן לו אותו? האם בתום אחד הקרבות הוא לקח אותו כמזכרת מוחשית למציאות הבלתי נתפשת שהוא וחבריו חיו בה באותו הרגע?

התשובה לשאלה הזאת נותרה עלומה, אבל הפגיון, כמו פריטים אחרים שהותיר אחריו סבי משמשים כולם ביחד עדות היסטורית ואישית ומספרים את סיפור חייו של סבא שלי, שלא הכרתי. לצערי הרב, הוא נהרג במלחמת העצמאות בקרב על עין כרם בירושלים.

נסים באוהל עם אקדח, בעת שירותו בצבא הבריטי, 1933

נסים עם חגורת נשק, בעת שירותו בצבא הבריטי

נסים עם תבליט סמל הפלוגה הבריטית שיצר מאבן

באמצעות מחקר משפחתי שערכתי במהלך השנים ב-MyHeritage למדתי להכיר מרחוק את סבא נסים ז"ל. גיליתי אומן, פסל וצייר. אדם בעל נפש מעניינת, מורכבת וייחודית. למרות שמעולם לא נפגשנו, הקשר שלי לסבא שלי הוא משמעותי וקרוב. דרך המחקר עלה בידי למצוא בני משפחה נוספים, כאלה שהקשר איתם אבד למשך שנים, מה שהוביל לרגעים יוצאי דופן ולפגישות מרגשות.

סבא שלי, נסים לביא ז"ל

אמנות, שורשים, הקמת מדינה, אובדן

סבא שלי, נסים לביא ז"ל, נולד בפלשתינה, ארץ ישראל, בשנת 1916 בעיר חברון, דור עשירי למשפחה ספרדית מצאצאי מגורשי ספרד שהתגוררה במקום. הוריו היו שמעון לביא ורחל לבית חרוש, היו לו שתי אחיות – יפה ויהודית, ועוד אח ואחות למחצה – אברהם ואסתר.

נסים הילד (יושב במרכז התמונה) עם אחיותיו, הוריו ואחיו למחצה

משפחת לביא ברחה לירושלים לפני הפרעות של תחילת המאה ה-20, התבססה בעיר, ושם נסים גדל והתחנך. בירושלים הוא פגש את סבתא שלי, לאה לבית נחמקין, והיה נשוי לה תקופה קצרה. לשניים נולדה בת, מיכאלה – אמא שלי. כבר בילדותה ניתן לה שם החיבה מיקא, וכך היא נקראה בפי כולם.

נסים (מימין) עם אשתו לאה ובני משפחתם

האומנות היתה חלק מעולמו של סבא שלי מאז ומתמיד. הוא צייר ורשם בצבעי שמן ומים על בדי-ציור ועל לוחות-עץ. הוא פיסל בחימר, באבן, בגבס ובעץ דמויות אנושיות, מדויקות ונוגעות ללב. הוא ידע גם לסרוג, לרקום ולצלם בכישרון רב. כששהה באיטליה כחייל בצבא הבריטי, נשלח על-ידי מפקדיו, שהכירו בכשרונו, להשתלם באקדמיה לאמנות.

אחדות מיצירותיו של נסים

ספרי לימוד עבי כרס כתובים באיטלקית, ובהם תמונות צבעוניות של יצירות אומנות קלאסיות היו שמורים אצלנו בבית שנים רבות, כאשר בדף הראשון של כל ספר מוצמדת מדבקה שמית מעוצבת עם חתימתו בכתב יד מסולסל.

אחד הספרים עם מדבקה וחתימתו של נסים בכתב יד

עם תום שירותו בצבא הבריטי חזר נסים לארץ ישראל. בשעות היום עבד כשרטט בדואר ירושלים, אבל בערבים ובזמנו הפנוי התמסר לאומנות קלאסית ומודרנית. הוא המשיך ליצור ולהתנסות בסגנונות שונים ולאסוף בדירתו הקטנה עשרות יצירות מעשה ידיו.

נסים בעבודתו כשרטט

איני יודעת הרבה על החיים בירושלים בשנים ההן, אבל אני יכולה לתאר לעצמי את המשמעות של ההכרזה על הקמת המדינה עבור נסים, בן למשפחה ששורשיה נטועים באדמת הארץ מאות בשנים, ואדם שלחם בקרבות מלחמת העולם השנייה. על אף התשוקה העזה לאומנות, הייתה המדינה הצעירה במחשבותיו של נסים ובליבו. כך לדוגמה, הוא כך כתב לאחד מחבריו:

"אין אני מסוגל להתרכז בעבודה אמנותית. ללחום למען המולדת נראה בעיני עתה כרעיון גדול ונשגב".

וכך, למרות שהיה כבר בן 31, ועל אף היותו אב לילדה, הוא החליט להצטרף ללחימה. במהלך שירותו הוא הוצב בראש כיתת לוחמים במערכה על עין כרם בירושלים. ביום ה' בתמוז תש"ח, 12 ביולי 1948, נסים נפל בקרב.

תעודת אזרחות כבוד לחלל מלחמת הקוממיות שהוענקה לסבי ז"ל

נסים הניח אחריו את הוריו, אחיו ואחיותיו, ואת ביתו היחידה – מיקא, הלא היא כאמור אמא שלי. לאחר מותו פרסם חברו רשימה לזכרו ובה היטיב לתאר את נפש האומן שהיה:

"צנוע היה, מסוגר ובודד. לא אהב את חיי החול, ולכן היה חוג ידידיו מצומצמים ביותר. רק בפגשו אדם המבין לרוחו וקרוב לאמנות, חורג היה מבדידותו ומביע בשטף ובהתלהבות את דעותיו על האומנות. תוך כדי דיבורו אפשר היה להציץ אל עולמו הפנימי היה תוסס ומלא מאוויים. אוהב היה להסביר את דרכו באמנות, ובהבחינו באוזן קשבת ולב מבין, לא היה הקץ לאושרו. אמנים ידועי שם שראו את עבודותיו האחרונות, עודדוהו בחיפושיו ונבאו לו הצלחה באומנות.

"אחד מפסלי העץ הנושא את השם 'בוקר' מראה גוף עירום של אישה המפנה את גופה לאחור: "'בהתעוררי בבוקר'- היה מסביר- 'נראה לי הטבע כגוף יפה של אישה. אולם מי יודע מה צופן בוקר זה עבורי?' וזכורני אחד מציוריו החדשים, בו נראה ראשו של האמן שעובר עליו סיוט איום: רכבת ארוכה צוללת תהומה, פעמונים מצלצלים בקצב מוזר, מפלות מכות בתופים, ומעל לכל זה צייר את עצמו על צוק סלע גבוה ומשם נזרק על ידי כח סמוי הימה. כך ראה אמן את עצמו נסחף במערבולת החיים של ימינו".

הספד לסבי שכתב חברו אליעזר בור והופיע בעיתון 'העולם הזה'

הפסל, בת-הדודה והקשר המשפחתי שחודש

קרובי משפחה נוספים של נסים מתגוררים מחוץ לישראל. האחיינית של נסים, בת אחותו יפה, גרה באוסטרליה. שמה רחל ונסים היה דודה האהוב. לפני יותר מ-25 שנה, היא הגיעה עם משפחתה לחופשה בישראל. במהלך הביקור בביתנו ראתה רחל, מונח על גבי מזנון גבוה, פסל ראש של ילדה בתסרוקת "בקבוקים" מוקפדת. ילדה עם תלתלים ארוכים מגולגלים כצינורות ומעטרים את ראשה עד הכתפיים. רחל התבוננה בפסל בפליאה ואמרה בהתרגשות: "זאת אני!" עד אותו הרגע, לא ידענו מי הילדה המפוסלת, ולא תיארנו לעצמנו שהיא קרובת משפחה. רחל הוסיפה ואמרה: "אני זוכרת שנסים פיסל אותי. זאת בדיוק התסרוקת שלי כילדה. אני יודעת שזאת אני".

הפסל המדובר בדמותה של רחל

למחרת בבוקר התעוררתי ראשונה והלכתי לסלון. לפתע ראיתי שעל השטיח מונח אותו הפסל על צדו. הסתכלתי למעלה על המזנון, ושוב על הרצפה, ולא הבנתי כיצד הגיע הפסל מקצה המזנון למטה אל השטיח, אחרי שנים כה רבות בהן הפסל עמד יציב ובטוח על המזנון.

אמי התעוררה, הסתכלה על הפסל, ואמרה בלי לחשוב: "הפסל רוצה ללכת לרחל". היא הרימה את הפסל, התארגנה במהירות, ויצאה אל בית המלון בו רחל התארחה. הפגישה הפתאומית, רק כמה שעות לאחר הביקור בביתנו, היתה רוויית רגשות ודמעות. ואכן, רחל לקחה עמה את הפסל לביתה באוסטרליה, שם הוא נמצא עד היום, ועליו היא שומרת מכל משמר.

אלא שמאז ניתק הקשר בין המשפחות, ובחלוף השנים, לא זכרתי את שמה של רחל, ולא את שם משפחתה.

לפני כ-3 שנים התחלתי לאסוף מידע על המשפחה, ובניתי אילן יוחסין באתר MyHeritage. יום אחד קיבלתי התראה – "נמצאה עבורך התאמה חכמה". ראיתי את השם שלי, של בעלי ושל ילדיי, מופיע באילן היוחסין של אישה שלא הכרתי. יצרתי איתה קשר באמצעות האתר, וכך הבנתי ממנה שבעלה הוא בן משפחה של רחל, אותה רחל שקיבלה מאמי את פסל דמותה כילדה בזמן ביקורה בישראל. כך איתרתי שוב את רחל ובני משפחתה, וחידשתי עמם את הקשר.

רחל, אחייניתו של נסים. הקשר חודש בזכות התאמה חכמה ב-MyHeritage

במשך שבועות רבים שוחחתי עם רחל בשיחות וידאו ואספתי ממנה סיפורים על נסים ועל בני המשפחה. לרחל היה קשר חזק לנסים, ואף היא, כמוהו, יצירתית ומוכשרת במלאכת יד. רחל אוצרת סיפורים, מסמכים, ותמונות, ויודעת לספר על ההיסטוריה של משפחת לביא לפרטים. במקביל לתיעוד שהקפדתי לעשות באילן היוחסין המשפחתי ב-MyHeritage, בניתי אתר הנצחה לזכרו של נסים.

קשר משפחתי מעניין נוסף הוא, שאחיין למחצה של נסים הוא רפאל ספורטה, כותב השיר המפורסם "כל הארץ דגלים". לילדים שלי אני מספרת תמיד לקראת יום העצמאות את הקשר המשפחתי שלהם לשיר. הם אמנם צעירים מכדי להבין אותו, אך בכל זאת מתעניינים ושואלים כל פעם מחדש. הקשר שלהם לשיר כל כך מוכר, משמח ומרגש אותם, ומקל על היכולת שלהם להקשיב לסיפור חייו ומותו של סבא רבה שלהם. גם הם חווים, בדיוק כמונו, את השמחה והעצב מהולים זו בזה.

יצירות אבודות – הדפים החסרים בסיפורם של אמנים שנפלו במלחמות

כשסבא שלי נסים נפל בקרב, היתה אמא שלי רק בת 8, ולא יכלה להחליט או להשפיע על גורל עזבונו. היא לא היתה בוגרת מספיק על מנת לקחת אחריות על חפציו ועל יצירות האומנות שלו. השתלשלות האירועים לא לגמרי ידועה, אבל דבר אחד ברור – רק יצירות אחדות נשארו ברשות המשפחה. חלקן במצב מצוין, חלקן נפגמו עם השנים וצבען דהה, וחלקן נסדקו, התפרקו או נשברו לחלקים. מומחים לרסטורציה עמלו כדי לשקם ולשחזר את היצירות, ואת התוצאה המקסימה ניתן לראות גם כן באתר ההנצחה.

פסל, תבליט עץ וציור נגטיב של המונה ליזה

לצערי, גורלן של יצירות אחרות, שלא נמצאות אצל אף אחד מקרובי המשפחה, נותר תעלומה. לפני עשרות שנים, נמסרו לבית-ספר "תחכמוני" בירושלים על מנת שיוצגו שם בתערוכה, ומאז אבדו עקבותיהן. אני מאמינה שרובן התגלגלו לרשותם של אנשים שאינם יודעים דבר על האומן שיצר אותן, ולא על הנסיבות שבהן אבדו. על חלק מהיצירות חתם נסים בראשי התיבות של שמו NL כך שקל לזהותן, אבל על אחרות לא חתם כלל. חלק מהיצירות מתועדת בצילומים ישנים על גבי גלויות, אבל חלקן לא תועדו מעולם. במהלך השנים פעלתי רבות כדי למצוא את אותן יצירות והמשאלה שלי היא להשיב אותן לחיק המשפחה.

פסל אבוד – איש מרכין ראש

תבליט אבוד – אישה מגוננת ואיש

פסל אבוד – דיוקן של נסים

פסל אבוד – איש כורע ברך

השבוע אנחנו חוגגים את יום העצמאות, ואני בטוחה שנסים אינו האומן היחיד שנפל במלחמה או במערכות ישראל. דווקא בגלל זה אני מאמינה ששנת ה-70 להקמת המדינה יכולה להיות סיבה מצוינת להקמה של תערוכת אומנות לזכרם של חיילים ומפקדים שנפלו בקרבות, וחייהם וכשרונם נגדעו בטרם עת. למען מטרה זו אני ממשיכה לפעול על מנת לאתר את אותן יצירות אבודות.

נסים לביא ז"ל