75 שנה לכ״ט בנובמבר: בתו של משה שרת חוזרת לסיפור המשפחתי סביב המאורע
מאמר אורח מאת יעל מדיני •
לרגל 75 שנים להחלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947, נפגשה תחקירנית MyHeritage, נעמה לנסקי עם יעל מדיני, בתו של ראש הממשלה לשעבר משה שרת, לשיחה מרתקת אודות תחנות בחייו של המנהיג, שניהל כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית את המאבק הדיפלומטי שהביא לאישור תכנית חלוקת הארץ וסיום המנדט הבריטי. מדיני (92) בחרה מספר תמונות אישיות הקרובות ללבה. חלקן שמורות באלבומיה, אחרות מעטרות את קירות ביתה ברמת גן, המספרות את סיפורה של משפחת שרת. תמונות המספרות במידה רבה, גם את סיפור הקמת המדינה.
אבי נולד בשם משה צ'רטוק בחרסון שבאוקראינה באוקטובר 1894. בגיל 12 עלה עם משפחתו ארצה ובשנות ה-30 שונה שם המשפחה לשרתוק ואבי עיברת אותו לשרת עם קום המדינה. בתמונה הזו הוא בן שנתיים ולהערכתי היא צולמה בסוף 1896 או ראשית 1897. מימינו של אבי זוהי אמו, פאניה צ'רטוק לבית לב, שעסקה בהוראה, ולצדה רבקה, אחותו הגדולה ממנו בכשנתיים, שלימים נישאה לחברו הטוב, דב הוז. יתר ילדי המשפחה עדה (שגם היא נישאה לחברו של שרת, אליהו גולומב), יהודה וגאולה נולדו לאחר שהתמונה צולמה.
באמצע: משה צ׳רטוק (שרת) בגיל שנתיים עם אימו פאניה ואחותו רבקה. משמאל יושב אביו יעקב, שנת 1896. (צילום באדיבות המשפחה, שיפור תמונה: MyHeritage)
משמאל זהו סבי, יעקב צ'רטוק, מחזיק בידו את אחד העיתונים עבורו כתב. בנוסף להיותו עיתונאי, סופר ומתרגם היתה בבעלותו חנות לצרכי כתיבה ונייר בחרסון. סבי יעקב היה מראשוני תנועת ביל"ו וממנו ינק אבי את החזון הציוני. בבית המשפחה בחרסון היו תלויים תצלומים ממוסגרים של הרצל, של כינוסים ציוניים חשובים וגם תמונה של הכותל המערבי. כילד קטן למד מאביו את מפת ארץ ישראל, עליה חזר ואמר שהיא ארצו, כשם שירושלים היא עירו והכותל המערבי הניצב בה הוא שריד בית המקדש – מזכרת עבר של הריבונות היהודית. השאיפה לקומם את הריבונות היהודית מהריסותיה, לחדש אותה בהווה הלכה למעשה ולהציב אותה על יסודות של ערכים חברתיים נאורים הייתה משאת חייו של אבי. בהתאם, מימוש החזון הציוני היתה חזות הכל בהוויית חיינו כמשפחה.
האחים לבית שרתוק
התמונה הבאה צולמה ב-1936, בירושלים, בביתה של הצלמת הברלינאית עליזה הולץ, בשכונת רחביה. התכנסנו אצלה לצילום שנתי. אצלנו במשפחה היה מדובר באירוע, שהיינו נערכים לקראתו בקפידה. חופפים את הראש, מתגנדרים ולובשים בגדים חגיגיים.
אני בת 6 בצילום הזה, יעקב (קובי) אחי הבכור, שקרוי על שם סבי, יושב באמצע, בן 9. כמו אבי, גם הוא היה עיתונאי (בעיתון מעריב) ומתרגם, כתב וערך ספרים וגם חיבר פזמונים (בהם "נמה יפו", "נגן לי ירדן" ו"יש לי אהבה פשוטה"). בשנת 1995 הוא הקים את העמותה למורשת משה שרת, ובמסגרתה הקדיש עצמו להנצחת פועלו של אבינו, עד סמוך לפטירתו בחודש מאי השנה, מעט לפני שציין יום הולדת 95.
מימין יושב אחי הצעיר, חיים, בן 3. הוא קרוי על שמו של חיים ארלוזורוב, שאבי שימש כעוזרו האישי והחליפו בתפקיד ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית לאחר הירצחו ב־1933. שלושתנו תמיד היינו בקשר טוב וקרוב, וחיים עבד לצד קובי ואשתו רנה בניהול העמותה.
שנת 1936. יעל בת ה-6 יושבת משמאל, באמצע אחיה הבכור יעקב בן ה-9, מימין אחיה הצעיר חיים, אז בן 3. (תמונה באדיבות המשפחה, שיפור וצביעה: MyHeritage)
רכבת לקהיר
בפסח 1941 הצטרפתי אל אבי לביקור במצרים, שם צולמה התמונה הזו, באגם מלאכותי בגן חיות בקהיר.
חברי המשפחה, שעזבו את ארץ ישראל למצרים בתקופת מלחמת העולם הראשונה, לקחו אותי לבלות ולטייל בקהיר, בזמן שאבי היה עסוק במטלותיו. החלטת האו"ם בכ"ט בנובמבר היא כמובן הישגו הכביר כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אך תרומה גדולה נוספת שלו בתפקיד זה היתה מפעל התנדבות צעירי היישוב לצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה ובמיוחד הקמת הבריגדה היהודית.
הנסיעה הזו למצרים, כמו רבות נוספות, נועדה לשם ביקור החיילים הארצישראלים, שבאותה עת הוצבו במצרים עם הכוחות הבריטים, שביקשו להדוף את גייסותיו של הגנרל רומל מצפון אפריקה. הביקור נצרב בזכרוני כחוויה פנטסטית. נסענו יחד ברכבת מלוד לקהיר, אליה הגענו בחצות. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שראיתי עיר הומייה באישון לילה. אבי שלט שליטה מלאה לפחות בשבע שפות, בהן גם ערבית. הוא למד ערבית על בוריה עוד כנער, בתקופה בה התגורר עם משפחתו בכפר הערבי עין-סיניה שבין שכם לרמאללה. מעבר לשליטתו המרהיבה בשפות, הוא ניחן ביכולת להשתלב מיד בכל מקום, לקלוט בקלות מנהגים ואורחות חיים ולאמץ אותם בטבעיות. היו לו כישורים בינאישיים נפלאים.
כותרת עיתון ״הבקר״ ביום שאחרי החלטת האו״ם (מתוך אתר הספרייה הלאומית)
יעל שרת בגן חיות בקהיר, 1941. הצטרפה אל אביה, משה שרת, שנסע לבקר את צעירי הישוב שהתנדבו לשרת בצבא הבריטי (צילום באדיבות המשפחה)
"זה היום של אבא שלך"
בקיץ 1947, לאחר שהסתיימה שנת הלימודים נסעתי עם אמי, ציפורה, ואחי חיים לניו יורק, בכדי לחבור אל אבי ששהה שם כבר חודשים רבים לצורך ניהול המערכה המדינית שקדמה להחלטת האו"ם. אמי וחיים התלוו לאבי לטקס ההצבעה של עצרת האו"ם. אני לא הצטרפתי משום שנסעתי לניו ג'רזי להכשרה מטעם תנועת הבונים, בה הייתי חברה. היה לי ברור שאבי יצליח גם במשימה הזאת.
כשחזרתי בערב אל הדירה הקטנה בה התגוררנו ברחוב 52 במנהטן מצאתי את הוריי נרגשים מאוד. במקביל לחגיגות ברחובות בישראל, חגגו גם בארה"ב את ההישג ההיסטורי. מיהרתי להחליף את בגדיי בבגדים חגיגיים ונסעתי עם הוריי ואחי למסיבה גדולה שנערכה באולם אירועים במערב מנהטן, בהשתתפות חיים וייצמן ומנהיגים רבים מהישוב ומיהדות ארה"ב. חבר טוב שלי, בן חברים של הוריי, היה שם איתי. במהלך האירוע הוא אמר לי על אבא שלי, 'זה היום שלו', ושיקף במילים את מה שגם אני הרגשתי בלבי.
לאחר תשעה חודשים חזרתי לארץ עם אבי. את הדרך אל ניו יורק עשיתי באונייה, בהפלגה שנמשכה שבועיים. בדרך חזרה טסתי במטוס, לראשונה בחיי. ארבעה ימים לאחר הגעתנו נערך טקס ההכרזה על הקמת המדינה. לאבי היו שני כרטיסי כניסה לאירוע. אחד נועד עבורו, ואת הכרטיס השני חלקנו אני ודודתי, עדה גולומב, והצטופפנו יחד על כיסא אחד. זמן קצר לאחר הכרזת המדינה הצטרפתי לגדוד השישי של הפלמ"ח. אבי הפך לשר החוץ והקים את שירות החוץ הישראלי. את שגרירי ישראל הראשונים נהגו לכנות במסדרונות משרד החוץ "מלאכי שרת".
לאורך השנים נשאלתי הרבה על אותם ימים רבי משמעות היסטורית שאבי שיחק בהם תפקיד מרכזי. עליי להודות שכצעירה בת 17 עניינו אותי דברים אחרים לגמרי. תנועת הבונים, הלימודים, הנגינה והמוזיקה, חברותיי וחבריי. אלה היו חודשים מלאים וגדושים בעניין ובחוויות, במהלכם גם פגשתי לראשונה את גדעון, לו נישאתי שנים לאחר מכן, במהלך ביקור בפיטסבורג עם 'הבונים', שגם הוא היה פעיל בה.
הייתי חדורת אידיאלים ציוניים, הכרתי רבות מדמויות המפתח איתן אבי שיתף פעולה באותם ימים, אבל לא עקבתי אחרי האירועים כמו אחי יעקב, למשל, שלא פספס דבר. אני חושבת שמעל לכל סמכתי על דרכו של אבי. ידעתי בביטחון רב שהדברים נמצאים בידיים טובות.
טיוטת הכרזת העצמאות בכתב ידי
לאחר שנים, כבר כאישה בוגרת, האירועים קיבלו את מקומם המכובד בהוויית חיי. בהתאם, את שולחן האוכל בסלון, לב הבית, מקיפות מזכרות מאותה תקופה חשובה בתולדות המדינה ובתולדות חייו של אבי. בת דודתי תמרה, בתם של רבקה ודוב הוז, מיסגרה עבורי את העמוד הראשי של הניו יורק טיימס מה 15 במאי, 1948, המבשר על הכרזת הקמת המדינה ומציג את שני מנהיגיה דוד בן גוריון ואבא שלי, שתמונותיהם מופיעות זו לצד זו. על אותו קיר תליתי תמונה מטקס הכרזת העצמאות בבית דיזנגוף בתל אביב. ניתן לראות בה רק את המצח הקטן שלי, ליד הראש של דודתי עדה. לפני מספר שנים הצעירה בילדיי, ימלי, שהיא גננת במקצועה ובעלת גן ילדים מבוקש בלב תל אביב, לקחה את ילדי הגן לביקור בבית דיזנגוף וסיפרה להם על סבא שלה. תצלום מהביקור מוצג אף הוא על הקיר, ומעליו תלויים שלושת דפי הטיוטה של הכרזת העצמאות, כתובים בכתב ידי עם הערות ותיקונים בכתב ידו של אבי. יום לפני הכרזת העצמאות הוא הכתיב לי את התכנים וזהו הנוסח הכמעט סופי. אלה העתקים של המקור, ששמור בארכיון הציוני.
בחלוף שלוש שנים חזרתי לניו יורק, עם בעלי לעתיד גדעון שהחל את לימודי הפסיכולוגיה (בדרכו להפוך לפרופ' לפסיכולוגיה קלינית וממקימי המגמה הקלינית באוניברסיטת תל אביב). חיינו בניו יורק כשש שנים, מ-1951 ועד 1957, במהלכן למדתי פסיכולוגיה חינוכית וספרות אנגלית והתחלתי לעסוק בכתיבה.
באוקטובר 1951 פנו אלי מהנהלת הבונדס בבקשת סיוע שכבר אז, כהיום, היא מוזרה ומצחיקה בעיני. זו היתה ראשית דרכו של מפעל מכירת אגרות חוב של מדינת ישראל ליהודי התפוצות, כאפיק לגיוס כספים לפיתוח המדינה. אל המשרד שלהם במנהטן נשלח באותם ימים שיק על סך 500 דולרים מאלברט איינשטיין, לא פחות ולא יותר, בכדי לקנות אגרת חוב. מהר הוחלט להפוך את זה לאירוע, הרי זו פרסומת פנטסטית למדינה.
חגיגות ברחובות תל אביב, בליל החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה, כ"ט בנובמבר 1947 (צביעה ושיפור תמונה: MyHeritage)
רודולף סונבורן, נשיא הבונדס, החליט לנסוע לביתו של איינשטיין בפרינסטון ולהעניק לו באופן אישי את אגרת החוב, כשהוא מלווה בנציגי בונדס נוספים, בעיתונאי, בצלם ומשום מה גם בי, בתור הבת של משה שרת. ביקשו שאצטרף אל המשלחת לביתו של איינשטיין, כבתו של שר החוץ הראשון של ישראל, וזה יעניק כבוד וחשיבות לעניין כולו. לי לא היה נוח עם זה, ולא רציתי לנסוע. הרי לא מילאתי תפקיד ייצוגי, בסך הכל הייתי בתו של שרת ובמקרה התגוררתי בניו יורק. לבסוף גדעון היה זה ששכנע אותי להסכים, כי ראה בזה אירוע שבכוחו להועיל מאוד למדינה.
איינשטיין בנעלי בית
ב-30 באוקטובר יצאה המשלחת החגיגית לפרינסטון. אלברט איינשטיין פתח את הדלת בנעלי בית. מנהלת משק הבית הושיבה אותנו סביב שולחן בסלון. ניסו לגרום לאיינשטיין לומר דברים מעניינים לפרסום, אבל זה לא כל כך צלח.
בהמשך נערכו צילומים וגם אני התבקשתי להצטלם לצד איינשטיין, בעודו בוחן את אגרת החוב שרכש. הוא היה חביב מאוד, התעניין במעשיי, וכשציינתי את השכלתי המוסיקלית ונגינת הפסנתר, הוחלפו בינינו כמה משפטים שאני לא לגמרי זוכרת על צלילים עיליים בהקשר הפיזיקלי.
כשחזרתי הביתה בסוף היום שמחתי כל כך שזה מאחוריי. אבל למחרת הביקור והתמונות זכו לפרסום, בדיוק כפי שקיוו בבונדס, ואני שוב חשתי מובכת למדי. בעלי, לעומת זאת, מיהר לקנות את העיתונים.
עם פרופ' אלברט איינשטיין בביתו בפרינסטון, מעיין באגרת חוב של מדינת ישראל שרכש. אוקטובר, 1951 (צילום באדיבות המשפחה. צביעה ושיפור תמונה: MyHeritage)
שירה בקול טנור
הוריי נכחו רק בחתונה של אחד משלושת ילדיהם, חתונתו של חיים בשנת 1960. אחי קובי התחתן עם רנה בישראל, בתקופה בה הוריי חיו בניו יורק, עם חיים ואיתי לקראת החלטת כ"ט בנובמבר. אני התחתנתי ביוני 1951 בקליבלנד, מקום מגורי משפחתו של גדעון. הוריי היו בארץ ואבי כיהן כשר החוץ.
חתונתם של חיים ודבורה חולקה לשניים. החופה נערכה בשעות היום בבית הוריה של אמי יהודה לייב ופרידה מאירוב, בחולון. מהחופה אין שום תמונות.
בערב נערכה מסיבה בבית הוריה של דבורה, ברחוב רות בתל אביב שם צולמו התמונות האלה, מנציחות את אבי בשירתו. אבי אהב לשיר ושר נהדר ומדויק, בקול טנור נפלא.
במסגרת עבודתו הוא הרבה לנסוע ברחבי הארץ, ובתקופת חופשות אחיי ואני לעיתים התלווינו אליו. בסיום משימותיו, כשעשינו דרכנו חזרה הביתה, לירושלים, היה פוצח בשיר ואנחנו מיד הצטרפנו אליו. כל-כך אהבנו את שירת הצוותא. בטנור הצלול שלו הוא היה מוליך אותנו משיר לשיר. שירי ציון, שירי העלייה הראשונה, שירי חנינא קרצ'בסקי, שירי מולדת, שירי עבודה, שירי ביאליק, טשרניחובסקי, רחל, שירים שאת לחנם חיבר אחיו הצעיר, יהודה שרת. אבי ידע את כל המילים של כל הבתים בכל השירים ואסר עלינו באיסור חמור לשיר ב"לה-לה-לה". אינכם יודעים את המילים? "שירו את התווים!" גזר עלינו, כאילו שכל אחד יודע סולפג' (שירה על-פי תווים) כמוהו.
משה שרת שר מלוא הגרון בחתונת בן הזקונים חיים. תל אביב, 1960 (צביעה ושיפור תמונה: MyHeritage)
התמונה האחרונה
באוקטובר 1963 ערכנו חגיגה במלאת 69 לאבי, בדירתם של הוריי, ברחוב בלפור בירושלים.
על הכסא מימין יושבת דבורה, אשתו של חיים שיושב לצדה ועל ברכיה בתם ענבל. אורית בתו של קובי היא הילדה עם הצמה הקלועה ומשמאלה כרמל, בתו הבכורה של חיים.
במרכז התמונה אבי משה ואמי ציפורה וביניהם יושב יותם, בני הבכור. לצדה אמי יושב יורם, בנו הבכור של קובי. בידיו אחותו התינוקת נורית ומאחוריו אמו, רנה. קובי עומד מאחורי רנה, מחייך חיוך גדול ואני עומדת משמאלו. על הכורסה לפניי יושב גדעון ובחיקו בתנו תמר. אבי נראה שמח מאוד. אני לא בטוחה האם כבר ידע בנקודה זו על מחלתו. סרטן הריאות היה הפתעה גמורה, כי אבי מעולם לא עישן והיה אדם בריא. הוא נפטר תשעה חודשים לאחר יום הולדתו ה 70, ממנה אין לי תמונה למזכרת, כך שזו התמונה המשפחתית האחרונה בהרכב מלא, שכלל את אבי משה.
חגיגת יום הולדת 69 למשה שרת. ירושלים, 1964. התמונה המשפחתית האחרונה של ראש ממשלת ישראל השני, לפני מותו (צביעה ושיפור תמונה: MyHeritage)
