השחקנית חנה לסלאו מגלה בשידור חי מידע על משפחתה בשואה

סבא וסבתא של חנה לסלאו: מנדל-הירש (מנחם-צבי), ומלכה לבית גוטליב (צביעה ושיפור תמונה: MyHeritage)

תיעוד משפחת לסלאו ממלה״ע ה-1 (מתוך Archiwum Panstwowe w Lodzi)

רחוב נובומייסקה בלודז׳, סביבות 1910

רחוב נובומייסקה 6, כיום (מתוך אתר polskaniezwykla.pl)

אביה של חנה, משה, נולד ב-1914, לבית דתי. הוא למד בבית ספר יהודי ובתלמוד תורה, והצטיין במקצוע המלאכה. מספרים עליו שמאוד אהב לרקוד ולבלות, ושאת מקצוע הכובענות למד כאשר עבד בעצמו כשכיר אצל כובען מקצועי בפולין.

ב-1937 משה מתגייס לצבא הפולני, וכשפרצה מלחמת העולם השנייה לחם ונפל בשבי הגרמני. הוא הצליח לברוח מהשבי, אבל כשחזר ללודז׳, גילה שאביו נפטר מהתקף לב, ואימו נשארה אלמנה. בשלב הזה בלודז׳ כבר פעל הגטו, והמצב היה קשה מאוד: רעב, מחלות ועבודות כפייה. 

משה לסלאו, אביה של חנה לסלאו (צביעה ושיפור תמונה: MyHeritage)

במהלך המחקר אנחנו מוצאים תיק מסמכים מ-1948 שמילא אביה של חנה לסלאו בעת ששהה במחנה העקורים בגרמניה, ובו מפורטים קורותיו לאורך השנים. בזכות המסמך הזה ובצירוף עדויות אחרות, הצליח המחקר להתחקות אחר עקבותיו ואחרי עקבות המשפחה. ב-1939 משה עזב את לודז׳ ביחד עם אחותו, שני אחיו ונשותיהם. הם עשו מסע מפרך של 165 ק״מ מלודז׳ לעיר ראדום, בתקווה למצוא שם מקלט אצל בני משפחה. הם אכן הגיעו לראדום, אבל גילו שהמצב שם לא טוב בהרבה. 

קטע מתיק מחנה העקורים של משה לסלאו, אביה של חנה לסלאו (מתוך ארכיוני ארולזן)

בארכיון העיר ראדום איתרנו את הבקשה לקבלת תעודת זהות חדשה שהגיש אביה של חנה לסלאו ב-1941 בראדום. כפי שאפשר לראות, המסמך כתוב בגרמנית ולא בפולנית. הסיבה לכך היא שרגע לפני הקמת הגטו בראדום במרץ 1941, הגרמנים הפרידו בין האוכלוסיות – יהודים לחוד, וכל השאר לחוד, וכדי להבדיל ביניהם חילקו תעודות מחדש.

בקשת תעודת הזהות של משה לסלאו בגטו ראדום, 1941 (מתוך ארכיון ראדום)

באוסף המסמכים הזה מצאנו גם תיעוד של בני משפחה אחרים שמשה היה עימם. הנה למשל התעודה של אשתו הראשונה – לובה לבית ריזנבלאך. חנה לסלאו מעולם לא ראתה את תמונתה של לובה, שנספתה בשואה.

בקשת תעודת הזהות של לובה ריזנבלאך בגטו ראדום, 1941 (מתוך ארכיון ראדום)

לובה ריזנבלאך (מתוך ארכיון ראדום. צביעה ושיפור תמונה: MyHeritage)

בנוסף חנה ראתה לראשונה תמונה של מי שהיתה אמורה להיות דודתה מצד אביה – גיטל לסלאו.

גיטל לסלאו, אחות של משה, אביה של חנה לסלאו (מתוך ארכיון ראדום)

חומרים נוספים שאותרו במהלך המחקר עזרו לספר את המשך הסיפור.

במאי 1942 משה ואחיו, אלחנן (שכונה בפי כל ״חונה״) נלקחים לעבודת כפייה במפעל לנעליים בראדום.

להלן התיעוד של אלחנן מאותו מפעל לנעליים. ניתן לראות בצורה מאוד ברורה על המסמך את המגן דוד בצד שמאל למעלה, ובנוסף מצויין שם שהוא שנולד ב-1913, שלמד 7 שנים בית ספר יסודי, שלאשתו קראו סורה לבית אורנסטשיין, ושהיה להם ילד אחד בשם מנדל.

תיעוד עבודת הכפייה במפעל נעליים של אלחנן לסלאו, אחיו של אבא של חנה לסלאו (מתוך מוזיאון ארה״ב לזכר השואה)

אלחנן נספה בטרבלינקה, וככל הנראה לא נשארו תמונות שלו כלל, למעט התמונה הזו מתוך המסמך הישן, שחנה ראתה בשידור לראשונה.

אלחנן (״חונה״), אחיו של אבא של חנה לסלאו (מתוך מוזיאון ארה״ב לזכר השואה. צביעה ושיפור תמונה: MyHeritage)

כאמור, ביחד עם אלחנן עבד בכפייה גם משה, אביה של חנה, וגם את מסמכי העבודה במפעל הנעליים מצאנו. שוב, ניתן לראות בבירור את המגן דוד בפינה העליונה. אצל משה לסלאו אפילו נשמר כרטיס עבודה בו מופיעים פרטיו האישיים.

תיעוד עבודת הכפייה במפעל נעליים של משה לסלאו, אבא של חנה (מתוך מוזיאון ארה״ב לזכר השואה)

כרטיס העבודה של משה לסלאו (מתוך מוזיאון ארה״ב לזכר השואה)

בתום המלחמה משה הבין שאף אחד ממשפחתו הקרובה לא שרד, אבל עדיין הוא החליט לחזור למקום מגוריו כדי למצוא, אול, מישהו מהם. בדרך הוא פוגש את מרים, אמא של חנה לסלאו, אך בטרם נגיע לסיפור ההיכרות היפה של השניים, נעבור להיסטוריה המשפחתית של מרים, ועל מה שעבר עליה בשואה.

מרים לבית הרשטר נולדה ב-1924 בעיר סקרנביץ׳. משפחתה, שעברה לעיר עוד קודם לכן, בשנת 1910, חיה במקום עד 1941, כלומר אל תוך שנות המלחמה.

סבא של חנה, ישראל-יצחק הרשטר, יליד 1879, היה נשוי פעמיים. לאשתו הראשונה קראו סימה-בריינדל ליפשיץ, אבל היא מתה בגיל צעיר מדיזינטריה, וכמנהג אותם ימים הוא נישא ב-1905 לאחותה הקטנה, אסתר-מלכה ליפשיץ, שהיא סבתא של חנה. במהלך המחקר מצאנו את מסמך רישום הנישואים של סבא וסבתא של חנה.

רישום הנישואין מ-1905 של סבא וסבתא של חנה לסלאו, ישראל-יצחק הרשטר וסימה בריינדל ליפשיץ (מתוך Archiwum Panstwowe w Lodzi)

דור אחד מתחת לסבא וסבתא של חנה אנחנו כמובן מגיעים לאימה מרים, שהיתה התשיעית מ-10 ילדים. כל המשפחה גרה בדירת 3 חדרים בסקרנביץ׳ ברחוב רינק 8. מדובר ברחוב שגבל עם כיכר גדולה, שבה התושבים היו נוהגים לעשות שוק בימי שני וחמישי. למשפחת הרשטר היתה בחזית הרחוב חנות לבדים, וילונות, מפות, שמיכות וכדומה. הבית שבו גדלה מרים היה בית דתי מאוד. אביה היה מתלבש בבגדים דתיים, ממש כמו שמתלבשים החרדים של היום. בתור תלמידה, מרים הצטיינה בחיבור ובחשבון, אהבה התעמלות ושרה יפה.

רחוב רינק 8, סקרנביץ, (מתוך גוגל מפות)

אלא שעוד בטרם מלאו לה 15 שנים, כל חייה השתנו עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. התושבים היהודים קיבלו הודעה שהם צריכים לעזוב את העיר, וכמו רבים אחרים, גם משפחת הרשטר אורזת חפצים, לוקחת קצת כסף, ואת שאר הציוד שלהם החביאו בתוך הרצפה בבית, רגע לפני שיצאו למסע של יותר מ-200 ק״מ לעיר מזריץ'.

אמא של חנה, מרים, ביצעה במזריץ׳ סוגים שונים של עבודות הקשורות לצנרת המים. בשלב הזה מתחילות להגיע ידיעות על כך שיהודים נרצחים בצורה שיטתית, מה שגורם לבני המשפחה לתכנן בריחה, כשהיעד הסופי אמור להיות אחד – ארץ ישראל.

מרים לסלאו לבית הרשטר בצעירותה (שיפור תמונה: MyHeritage)

לשעיה, אח של אמא של חנה לסלאו, היתה חזות ארית, לכן עלה רעיון שהוא יתחזה לגוי, ייפגש עם מבריחי גבול וינסה לסדר למשפחה מסמכים לצורך בריחה. הזמן עבר, וב-1942 מזריץ' מותקפת על ידי הגסטפו והאוקראינים, ומתרחשת האקציה הראשונה.

מרים מסווה את עצמה ביחד עם מספר אנשים נוספים במרתף כלשהו כשבחוץ מתרחש טירוף – ירי בלתי פוסק, צרחות ובכי. בתוך זמן קצר תושבים מקומיים מסגירים את מרים, והיא נדחפת החוצה ממחבואה באמצעות קתות רובה.

בתושייה יוצאת דופן מרים מצליחה לחמוק מהקבוצה ולחזור הביתה בלי שאף אחד שם לב, שם היא פוגשת את אימה, אסתר, והשתיים מצליחות להתרחק מהעיר.

שעיה, אח של מרים, שחזר למזריץ׳ מנסיעתו לדאוג לתכנית הבריחה, ראה מול עיניו את האסון בעקבות האקציה. הוא מחליט מייד לעשות פניית פרסה כדי לחזור ולהשלים את הטיפול במסמכים, אך מעולם לא שב מהמשימה. רק בתום המלחמה התגלה שבעודו על הרכבת הוא זוהה כיהודי, הורד מן הרכבת, ונורה במקום.

אקציה במזריץ׳ (מתוך אתר לוחמי הגטאות)

כשמרים ואסתר חוזרות לעיר, מספרים להם שהעלו לתוך קרונות בקר ברכבות את בני משפחת הרשטר – חווה הועלתה על הטרנספורט ביחד עם בעלה, וגם האחיות חנה והינדה הועלו על הרכבת, ביחד עם אב המשפחה, ישראל-יצחק. בני המשפחה מבינים שמסיעים אותם לטרבלינקה – ומחליטים לקפוץ.

למעשה למעט ישראל-יצחק שנשאר על הרכבת ונשלח אל מותו, כל שאר בני המשפחה קפצו מהרכבת – והצליחו לחזור אל העיר ולהתאחד עם מרים ואסתר, שם נשארים יחד.

בשלב מאוחר יותר הינדה נשלחת לעבודות כפייה במיידנק, וב-1944, ולמרבה הצער ממש לפני שחרורו של המחנה על ידי הצבא האדום, היא נספתה שם.

חווה הרשטר, אחות של אימה של חנה לסלאו (שיפור תמונה: MyHeritage)

בסביבות נובמבר 1942 סבתא של חנה לסלאו חלתה בטיפוס. במקום לשכב במיטה ולנסות להבריא, היא התמודדה עם המחלה כשהיא מסתתרת בעליות גג ובמרתפים, עד שלא יכלה יותר למחלה – ונפטרה.

אימה של חנה לסלאו, ביחד עם מי שנותר – חנה, חווה ובעלה איציק-יוסף – הצליחו למצוא פועל רכבת שמסכים לקבל תשלום ובתמורה לסדר להם מקום מסתור בתוך עגלת בולי עץ שנמצאת על רכבת. הם נסענו יותר מ-400 ק״מ עד שהרכבת עצרה באזור סוסנוביץ.

יהודים בגטו סוסנוביץ׳ (מתוך אתר לוחמי הגטאות)

אלא שבסוסנוביץ׳ הם נתפסו על ידי הגרמנים – שגררו אותם לטרנספורט. שוב בני המשפחה מצאו את עצמם על רכבת, הפעם בדרך לאושוויץ, ושוב פעם הם מחליטים שעדיף להיהרג בניסיון קפיצה מהרכבת מאשר להישרף בתנורים של אושוויץ. חווה קפצה ראשונה, שני קפץ בעלה, מרים שלישית ולבסוף חנה.

עדותה של מרים, אימה של חנה לסלאו, בספר לזכר קהילת סקרנביץ

ב-1955, אימה של חנה לסלאו משתתפת בכתיבת ספר לזכר קהילת סקרנביץ, ותחת הכותרת ״המאבק לחיים״ היא תיארה את קורותיה בתקופת השואה, וכך אנו למדים שבעת הקפיצה מהרכבת היא נחבלה קשות בראשה והתעלפה.

כשהתעוררה, מצאה את עצמה שוכבת במרפסת בית, כשדיבורים בגרמנית נשמעים מסביבה. באופן אינסטיקטיבי היא מצאה מייד מסתור בעליית גג, אבל חום הגוף שלה עלה והצמא איים להכריעה. היא הולכת למצוא מים, נתפסת, נלקחת לכלא במיסלוביצ׳ה, ושם אמרו לה בציניות שהיא ״פספסה״ את הטרנספורט האחרון, שעליו הועלתה אחותה חנה – וזו היתה הפעם האחרונה ששמעה אודותיה.

כעבור כ-6 חודשים העלו את מרים על הרכבת לאושוויץ בירקנאו. אחרי שבפעם הקודמת היא הצליחה לשרוד בזכות קפיצה מרכבת נוסעת, כעת היא כבר היתה חלשה, עייפה, מיואשת, ופשוט נוסעת וממתינה לגורלה.

פסי הרכבת בכניסה למחנה בירקנאו (באדיבות אתר לוחמי הגטאות)

בצילום הבא ניתן לראות את מרים, אימה של חנה לסלאו, בתמונה מאוחרת יחסית. ניתן להבחין במספר שקעקעו על זרועה, אך מכיוון שקשה לקרוא את הספרות, מצאנו מסמך אחר שבו כתוב בצורה ברורה שהמספר על זרועה היה 74331.

מרים, אימה של חנה לסלאו, עם המספר המוטבע על זרועה

קטע ממסמך ובו מספר האסיר של מרים, אימה של חנה לסלאו (מתוך ארכיוני ארולזן)

עבודות הכפייה של מרים בבירקנאו התקיימו בבית חרושת לתחמושת שנקרא ״יוניון״. הוא הושמה בשולחן הילדים ותפקידה היה לבצע עבודות בקרה על חלקי הנשק. העבודה במקום היתה מסוכנת כפליים. פעם אחת מכיוון שיש את הסיכוי למות במחנה ההשמדה רק כי אתה יהודי, ופעם שנייה בגלל שמפעל התחמושת נחשב למטרה איכותית מצד בעלות הברית. דווקא על הרקע הזה מרתק לגלות את האירוע יוצא הדופן הבא: מסתבר שתוך כדי העבודה בכפייה במפעל התחמושת, כשמסביבה פטרלו קציני אס-אס ואנשי קאפו, הצטרפה מרים לקבוצת אסירים שניסתה לפוצץ את הקרימטוריום באושוויץ.

תפקידה של מרים היה לקבל חומר נפץ, להסוותו בתוך הלחם, ולהבריח אותו לאסירים אחרים שעבדו בכפייה בתוך הקרימטוריום. הקבוצה הצליחה להכניס את חומר הנפץ לתנורים ואף לגרום לפיצוץ, אבל למרבה הצער לא נגרם נזק משמעותי.

החקירה שביצעו הגרמנים הגיעה למסקנה שחומר הנפץ הוברח מבית החרושת שבו עבדה מרים, והיא ונשים אחרות ספגו מכות איומות.

הקרמטוריום באושוויץ (מתוך Panstwowe Muzeum)

במקביל הפצצות בעלות הברית התעצמו, והגרמנים מוציאים את כולם לצעדות המוות. תוך כדי המסע, מרים ומספר נשים בודדות מצליחות לברוח ולהתחבא, עד שאיכר פולני באזור שלזיה אוסף אותן, ואיתו הן נשארות עד שהצבא האדום מגיע ומשחרר את המקום.

אימה של חנה לסלאו מתחילה את הדרך חזרה לעיר הולדתה סקרנביץ. כשהיא מגיעה לשם היא מבינה שחוץ מאחות אחת, שושנה, שהגיע לארץ ישראל עוד לפני המלחמה ב-1937, היא בעצם היחידה ששרדה.

בזמן שהיא נמצאת בסקרנביץ, מגיעה לתחנה רכבת שבאחד מקרונותיה יושב משה, בעלה לעתיד של מרים. משה כלל לא התכוון לרדת בתחנה, כיוון שעשה את דרכו לחפש את המשפחה שלו, אבל רצה הגורל והרכבת התקלקלה, ולכן החליט לעשות לילה בסרקנביץ, שם הוא פגש במרים. השניים מתחתנים ומחליטים לעזוב את פולין.

משה ומרים, הוריה של חנה לסלאו

הורי של חנה לסלאו הגיעו למחנה העקורים ״פוקינג״ בגרמניה, ואלה המסמכים שלהם ממחנה העקורים, בהם אפשר לראות את תמונותיהם ואפילו את טביעות האצבעות של השניים. בתקופה הזו נולדה אסתר, אחותה של חנה לסלאו, והוריה מתכננים את חייהם במקומם החדש – ישראל.

הוריה של חנה לסלאו במסמכי מחנה העקורים ״פוקינג״ בגרמניה (מתוך ארכיוני ארולזן)

ובתמונה האחרונה, שריגשה את חנה לסלאו מאוד בשידור, ניתן כבר לראות את כל משפחה בחוף הים בארץ – חנה מימין, לצידה אחותה הגדולה אתי, לאחר מכן אחיה איציק, ולמטה הוריה מחזיקים את ציפי האחות הקטנה.

משפחת לסלאו בחוף היום בישראל (צביעה ושיפור תמונה: MyHeritage)