אחרי 70 שנה – מצאתי את אח של סבא שלי

תגובות2

סבא שלי היה גיבור. מאז שהייתי ילדה אהבתי אותו באופן מיוחד. זכרונות רבים ממנו חרוטים בנשמתי ואני נושאת אותם עימי בכל מקום שאליו אני הולכת. אני זוכרת רכיבות משותפות על אופניים, סיפורים שהוא נהג להקריא לי ורגעים קטנים של צחוק ואושר. אבל יותר מכל אני זוכרת את המספר הכחול שקועקע על זרועו.

סבי אברם ואני

"סבא, למה יש לך את המספר הזה על הזרוע?"

"הייתי בשואה".

"מה זה שואה? מה קרה בשואה?"

"אנשים רעים הרגו את אימי, אבי, אחותי".

"למה?"

"כי אנחנו יהודים. בגלל הנאצים גם איבדתי את עקבותיו של אחי".

"איך איבדת את אחיך?"

"הוא ברח לרוסיה בזמן המלחמה ומעולם לא הצלחתי למצוא אותו. חיפשתי אחריו בכל מקום במשך שנים רבות, אבל מעולם לא הצלחתי לגלות מה קרה לו".

סבי היה נוהג לנסות להצניע את הדמעות שירדו לו כאשר שקענו בשיחות האלה, אבל ככל שהתבגרתי הוא נפתח בפניי, וכבר לא הסתיר את הבעות פניו. אני זוכרת איך עיניו הכחולות התייפחו, כאילו הוא היה שוב צעיר, כאילו הוא חווה את הזוועות בפעם הראשונה. סבא שלי הקדיש את חייו למצוא את אחיו.

המספר המקועקע על זרועו של סבי

סבי, אברם, גדל בפיוטרקוב טריבונלסקי שבפולין ביחד עם הוריו אידל ומלכה רחל בלזיצקי, אחותו גיטל ואחיו חיים. שלושתם היו בשנות ה-20 לחייהם כאשר מלחמת העולם השנייה פרצה. כמו רבים אחרים, גם את סבי ואחיו המלחמה פיזרה לכל עבר, אל גורלות בלתי צפויים ואכזריים.

אחיו חיים ברח מהגטו בפיוטרקוב טריבונלסקי לרוסיה בשנת 1939. שנתיים מאוחר יותר אחותו של סבי מתה ממחלת השחפת, וב-1942 הוריו של סבי גורשו למחנה ההשמדה טרבלינקה ונרצחו שם על ידי הנאצים.

סבי נשלח למספר מחנות ריכוז במהלך השואה, כולל אושוויץ ומאוטהאוזן. הוא סבל רבות, אבל איכשהו הצליח להינצל. מאז, משימת חייו היתה למצוא את אחיו האובד. אם היו נותנים לוח משאלה אחת ויחידה, הוא היה בוחר להתאחד עם אחיו, או לכל הפחות לדעת מה קרה לו.

בביתנו יש קופסת מכתבים מלאה המעידה על הניסיונות הרבים לחפש אחרי חיים. בכל שנה היינו שולחים מכתבים לגופים שונים בניסיון להתחקות אחר עקבותיו, ובכל שנה היינו נענים במכתבי תשובה שבכולם שורה תחתונה מצערת – לא ניתן למצוא רמזים הקשורים אליו, וככל הנראה הוא פשוט לא שרד את המלחמה.

האימייל ששינה את חיי

לפני כשנה החלטתי לקחת את המחקר תחת חסותי. השתמשתי ברשתות החברתיות ובאינטרנט כדי ללמוד על חיים ככל הניתן. לאחר עשרה ימים בלבד של חיפושים ברשת נראה היה שעליתי על כיוון ממשי.

ההודעה שנחתה בתיבת האימייל שלי שינתה את חיי. אישה אחת כתבה לי שראתה את הפוסט שלי, ושהיא מאמינה שהיא מצאה את בנו של חיים. לדבריה הבן חי באי סחלין שברוסיה. אותו אדם, יבגני שמו, מתאים לפרטים שהעליתי לפוסט באינטרנט.

יצרתי קשר עם יבגני וקבענו לקיים שיחת סקייפ. התרגשתי מאוד והכנתי מספר שאלות שרק בנו האמיתי של חיים יוכל לדעת את התשובות עליהן. אמי, שלושת אחיותיי ואני הצטופפנו מול מסך המחשב וחיכינו שיבגני יתחבר לסקייפ.

"היי ג'סיקה!", פתח יבגני, ואמר מייד: "קשה לי לדבר בגלל הרגשות שמציפים אותי, אז תרשי להתחיל בכך שאשלח לך תמונה של אבא שלי. האם אתה רואה את הדמיון בינו לבין סבך חיים?"

כשהתמונה הגיעה אמא שלי פלטה צעקה ופשוט נפלה לרצפה והחלה לבכות. חיים היה דומה שתי טיפות מים לסבי. לראות תמונה אמיתית של דוד חיים היה עבורה חלום דמיוני במשך כל כך הרבה שנים. מעבר לכך, באותם רגעים היא פשוט לא האמינה שהיא באמת מדברת עם בן דודה.

"כולנו כל כך שמחים. אנחנו דומעים מהתרגשות!", אמרנו ליבגני.

"גם אני בוכה. גרוני נחנק", ענה.

קבענו לדבר פעם נוספת בסקייפ למחרת בבוקר. במשך כל הלילה לא הצלחתי לעצום עין. ואכן, בשיחה השנייה דיברנו במשך שעתיים רצופות, צחקנו, בכינו יחד (שוב), החלפנו תמונות וסיפורים. האמת היא שמאותו הרגע שמצאנו את יבגני לא עבר יום אחד בלי שדיברנו, למרות מחסום השפה.

סבי אברם (משמאל) ואחיו חיים (מימין)

משלימים פערים באמצעות אילנות יוחסין

יבגני ואני בנינו את עצי המשפחה שלנו ב-MyHeritage כדי שנוכל לראות איש את משפחתו של רעהו. לשני הצדדים היה הרבה מה ללמוד ולהשלים, ומהר מאוד מצאנו בני משפחה חדשים. MyHeritage היה כלי חשוב עבורנו בגלל ההתאמות החכמות האוטומטיות שהאתר שולח. בכל פעם שיבגני הוסיף לעץ שלו אדם או פרט שלא הופיע אצלי, הייתי מקבלת על כך התראה, וכך בעצם למדתי על בני משפחה נוספים שלא היכרתי. בנוסף, העובדה שניתן להשתמש ב-MyHeritage במגוון שפות איפשרה לכל אחד מאיתנו לבנות את העץ שלו בשפת אימו.

חודשים ספורים לאחר שמצאנו את יבגני הוא הגיע עם משפחתו לבקר אותנו בישראל. ברגע שאימי ראתה את יבגני בשדה התעופה היא רצה לקראתו. שניהם התחבקו והתייפכו. הלב צחק ובכה בו זמנית למראה שניהם יחד. אפשר להגיד שהרגע שבו מצאנו איש את רעהו היה הרגע השמח בחיינו, אבל גם העצוב ביותר.

יבגני ואימי בשדה התעופה בן גוריון

במפגש עצמו החיבור היה מיידי. למרות שכמעט לא היכרנו האחד את השנייה, הרגשנו כמו משפחה מן הרגע הראשון, והדבר ניכר אפילו בחוש ההומור ובהשקפת העולם שלנו. איך אומרים? זה כנראה היה טבוע אצלנו ב-DNA.

מילוי צוואה בלתי כתובה

לצערי, סבי ואחיו חיים מתו שנים רבות לפני שמצאנו את יבגני. שניהם גרו בקצוות שונים של הגלובוס, חיו חיים שלמים בחיפושים מקבילים ונואשים, והלכו לעולמם בלי לדעת שמי שהם מחפשים כל כך נמצא עדיין בחיים. למרות שחלומם לא התגשם בחייהם, הוא כן התגשם עבור ילדיהם ונכדיהם. וכך, למרות שכל הסיכויים היו נגדנו, ואחרי לא פחות מ-70 שנות חיפושים, מצאנו את המשפחה שאיבדנו בשואה.

בשנה שחלפה המשפחות שלנו התקרבנו אף יותר, ואני כותבת בצער כבד שלפני חודשים ספורים יבגני נפטר. היה זה רגע שובר לב, אבל אני אסירת תודה על כך שלפחות היתה לי שנה שלמה לבלות איתו, שנה שבה זכיתי להכיר ולאהוב אותו. היה זה שוק עבורי גם להכיר אותו וגם לאבד אותו בזמן כל כך קצר. מותו המחיש לנו אפילו יותר כמה זה חשוב שהמשפחות שלנו ישמרו על קשר, ובמיוחד שהדורות הבאים ימשיכו לעשות זאת.

האהבה שסבא שלי הרעיף על כולנו הובילה אותנו למצוא את אחיו ולסגור את החור שמשפחתי חוותה במשך עשרות שנים. חיינו השתנו לתמיד. למען האמת, הגילוי הזה לא רק שינה את חיי, אלא גם את מסלול הקריירה שלי. כיום אני שמחה וגאה לעבוד ב-MyHeritage, חברה שעוזרת לאנשים ברחבי העולם ללמוד ולגלות את ההיסטוריה המשפחתית שלהם, למצוא בני משפחה וללמוד על ה-DNA והשורשים שמהם הם מגיעים.

יבגני וג'סיקה
האיחוד המשפחתי בישראל
ג'סיקה כץ היא עובדת חדשה בחברת MyHeritage במחלקת התוכן והניו מדיה. טרם הצטרפותה לחברה הצליחה למצוא בני משפחה שאבדו בתקופת השואה. זהו סיפורה האישי.

השאר תגובה

האימייל שלך יישמר באופן פרטי ולא יופיע בתגובה לפוסט.

  • פנינה שרון


    6 בנובמבר, 2017

    איך אפשר למצוא בן משפחה אובד שחיפשו אחריו שנים ולא מצאו קצה חוט?
    האם יש אפשרות לעזור אל מי פונים?

    • רועי מנדל


      26 בנובמבר, 2017

      היי פנינה. נקודת ההתחלה הטובה ביותר היא לבנות אילן יוחסין מפורט ככל שניתן ולקוות להתאמות של המערכת ומפה אפשר להתחיל במחקר. מוזמנת לשלוח לנו מייל מסודר עם כל פרטי המקרה כדי שנוכל לבחון כיצד ניתן לאתר אותו. stories@myheritage.com