70 (פלוס) שנות קפה ישראלי משובח

תגובות0

השבוע מתארחת בבלוג MyHeritage גל בן דוד, מנהלת מוצר בחברה וחובבת קפה מושבעת, שצללה לעומק ההיסטוריה המפוארת של הקפה הארץ ישראלי, עוד מטרם קום המדינה וההתפתחות של תעשיית הקפה לאורך שנותיה. את הלגימות האחרונות, ביקשה להשאיר לקוראים והסקירה המרתקת שלפניכם נעצרת ב-1967, לפני הקפה הטורקי של אריק איינשטיין והקפה אצל ברטה. כל מה שנשאר כעת זה להרתיח מים, לערבב (להוסיף סוכר בסוף) ולקרוא. תהנו:

קפה בפלשתינה

ארוכה הדרך שעשה הקפה מאתיופיה, החל מהמאה ה-16 אל רחבי העולם עד שהפך למשקה הפופולארי כפי שהוא היום. בדרך, באיחור קטן, הוא הגיע גם לישראל. הקפה בארץ ספג, השפיע ותיבל את התרבות המקומית מאז ועד היום. טרם קום המדינה בימי ארגון ׳השומר׳ היה הקפה חלק מהמעטפת התרבותית שעולים יהודים מאירופה ניסו לחקות כדי להרגיש מקומיים ושייכים לחבל הארץ הים-תיכוני. כך קרה שהקפה שנהגו לשתות הערבים תחת השלטון העותמאני ולאחר מכן הבריטי נטמע מהם מאד גם בתרבות העברית והפך למשקה המועדף על אנשי ארגון השומר, אחריו הפלמ״ח והתנועה הקיבוצית.

מפקדת הפלמ"ח. "פינגאן זה לא רק קפה, זו חברות". צילום: לע"מ

כך כתבו עליו חיים גורי וחיים חפר בספר ״משפחת הפלמ״ח״:

״אלף, הפינג'אן זה לא איבריק. איבריק הוא קומקום הנחושת בעל הידית הארוכה ופינג'אן הוא ספלון קטן. זה אלף. עכשיו בית: פינג'אן זה לא רק ספל ערבי קטן. פינג'אן זה גם מדורה, גם חברוּת, גם שירה וגם כזבים. זה בית. עכשיו גימל: פינג'אן זה לא רק הנ"ל, זה גם נימוסי שולחן: מתחילים במפקד או בעלמה, כשהמוזג מרוחק מן הבכיר או מן הבחירה, ומעבירים מיד ליד עד שהפינג'אן מגיע אל היעד. על הלוגם לשאוב את הקפה ברעש, לפלוט אנחה של שביעות רצון ולשבח את עושה הקפה … האחרים ממתינים לתורם אגב שירה או סיפורי מעשיות. סימן למידות מגונות – מי שנטל פינג'אן שלא בתורו. גם המוזג חייב לזכור, שהקפה צריך להספיק לכולם. כל פלמחניק היה מומחה לקפה, אך היו מומחים גדולים ממנו. למומחה כזה קראו: קהוו'אנג'י, והוא הוא שידע למצות את הסגולות היקרות של משקה המלכים, בבחינת מועט המחזיק את המרובה. וגם בכך עדיף דור הפינג'אן על דור האספרסו״.

עם קום המדינה החזית הלוחמת שינתה פניה וגם הקפה הפך ממוסד יותר – מקפה של חבורות הפלמ״ח שמבשלים במדורה לקפה צה״לי, מסוקס יותר ורומנטי פחות. באותן שנים, במרחב העירוני התמסדו בתי קפה שהיוו מוקד להתרחשות תרבותית ופוליטית גועשת, לפני ואחרי קום המדינה.

קפה של תל אביב

שלונסקי, לאה גולדברג, אברהם חלפי ונתן אלתרמן היו בין לקוחותיו הקבועים של קפה כסית שקם בשנת 1935 ברחוב בן יהודה. אך גם צמרת צה״ל וההנהגה הפוליטית פקדה את המקום במשך העשורים הראשונים של המדינה, והלאה עד לשלהי שנות ה-60. בבתי הקפה שלא כמו במחנות הצבאיים, שאפו לייבא את התרבות והסגנון של ערי אירופה, לשתות לשוכרה הרבה אלכוהול, וגם – קפה אספרסו. קפה שנפלט ממכונה, מוגש בכוס אלגנטית במנה אישית, שאפשר להניח על שולחן קטן ולהגות, לנסח אידאולוגיה פוליטית, או לשורר.

יושבים בבית קפה, ישראל בשנות ה-50. צילום: פריץ כהן, לע"מ

כך למשל נכתבה המוסיקה לשיר העמק – השיר המתאר את נוף אנשי הפלמ״ח והתנועה הקיבוצית, שותי הקפה השחור, בקפה כסית – כנראה תוך לגימה מכוס אספרסו אלגנטית. מרק לברי המלחין תאר זאת בריאיון שעשו עמו ברדיו בשנות ה-50:

"עמק" הוא [ה]שיר [ה]ראשון שאני כתבתי בארץ. ואני זוכר שאחרי שביקרתי בדגניה ורקדנו שם [כל ה]לילה, והריקוד עשה עלי רושם כביר. ריקוד של הורה נון-סטופ — רק עם צעקות ורק עם הקצב של הרגליים — הצעירים היו נפלאים. וכשחזרתי סיפרתי לבמאי [בשם] דניאל, שאנחנו בעצם עבדנו ביחד על הצגה שאף פעם לא התקיימה אגב, והחלטנו להכניס איזשהו שיר עם קצב ועם הורה.

כמובן התישבנו, כמו בזמנים ההם, בכסית, זה היה אז ברחוב בן יהודה פינת פרישמן והתחלנו לבחור סופר מתאים. הסופר [ה]מתאים בשביל דניאל היה אליעז (הם היו שני בולגרים — אולי בגלל זה). ואליעז כתב את הטקסט. ואני אמרתי לו אז, כמובן חשבתי — על אור, על שמחה, על הקצב. אז בנינו את השיר וכמובן אני כתבתי את המנגינה. והשיר נתקבל.

אגב, מעניין שאחרי זמן קצר ביקש שלמה קפלן שאני אכתוב [את] זה בשביל מקהלה והחליטו לבצע [את] זה בעין חרוד, בכנס מקהלות ארצי. קרה משהו משונה: [את] החלק הראשון הם הספיקו לשיר ו[כ]שהתחילו לשיר את ההורה, הבמה נפלה ולא המשיכו בכלל הלאה. אני לא יודע אם המוזיקה היתה אשמה או הבנאי שם, הארכיטקט, אבל זאת היתה הקטסטרופה הראשונה עם ה"עמק". אבל למרות הכל אני חושב שכל [ה]מקהלות וכל [ה]סוליסטים שרו את "עמק".

״הציקוריה״ – קפה של תקופת הצנע

עם קום המדינה גם תרבות צריכת הקפה, כמו כלל היבטי הצרכנות, הגיעה לשפל של כל הזמנים. ההגבלות של משטר הצנע חלו הן על בתי הקפה והן על צרכנים פרטיים שהחלו לצרוך תחליף לקפה שכונה ׳ציקוריה׳ אשר הופק מצמח העולש. הערגה לקפה אמיתי נעשתה בולטת במיוחד במרכזיותה בזמן זה של חוסר והציקוריה הפכה לאחד הסמלים המובהקים של תקופת הצנע.

ציקוריה, אחד מסמליה המובהקים של תקופת הצנע (באדיבות ארכיון עיתונות יהודית היסטורית)

כך דווח ב 'ידיעות אחרונות' בידיעה שהופיעה בעיתון בספטמבר 1951:

"רובן הגדול של הסחורות 'השחורות' שהיו מצויות בשוק עוד לפני חודש נעלמו ואינן. והדברים אמורים בעיקר בקשר לקפה, קופסאות בשר, סוכר ושמן, אולם העוסקים במקצוע מצאו עצה. הם הפכו מספקים למתווכים, הם העבירו את השוק השחור מעבר לגבול… אנשי המקצוע מודים אמנם כי עברו ימי הזוהר של רווחים בשיעור 500%. היום עליהם להסתפק ב-100% – אולם גם זה איננו רע כל-כך. […]".

התור למצרכי מזון בתקופת הצנע, תל אביב 1954. צילום: הנס חיים פין

דור האספרסו

עם תום תקופת הצנע, הפך הקפה לסמל של הדור הישראלי הצברי שהתבגר לתוך מציאות של מדינה קיימת. וכמו בכל מדינה מתוקנת, גם במדינת ישראל התקומם דור הוותיקים נוכח חידושי הדור הצעיר שהאספרסו היווה עבורם סמל. כך ניסח זאת ס.יזהר בישיבת ממשלה בעודו טובע את המונח ״דור האספרסו״ – מונח שנעשה שגור בפי כלי התקשורת המרכזיים מאז ועד מלחמת ששת הימים:

"המדובר בדור המבקש לו חוויית-מעט ובלבד שתהא חריפה, מהירה וזולה. ומונים כאן בנשימה אחת את תאוות המהירות, את ביטוי הזלזול, ה'סתם', ה'נמאס לנו', ומספרים מעשים ברדיפה אחר עינוגים של חטף חפוז, מקדירים עפעפיים של אובדן האמונה בכל אוטופיה שהיא, ועל הריצה 'להעביר את הזמן הפנוי', להתבדר, להשתעשע, ולהסתלק מנטילת אחריות, ולהשתמט מהליכה אנושית גדולה ומעפילה".

ואילו עמוס קינן השתמש במילים ישירות וציוריות יותר:

״זהו דור האספרסו, השותה אספרסו לשכרה עד לאיבוד החושים. כמו הרומאים העתיקים. זהו דור חומרני המתנזר מיין ומשיכר, ואך בדולצ'ה-ויטה מעייניו. דולצ'ה-ויטה, שפירושו ברומאית 'עוד כפית סוכר בקפה בבקשה'. הם גם לא שומרים סוד. למחרת יודע כל הרחוב מי התחולל עם מי ברחוב לאחר שלגם כוס אספרסו מיותרת". (עמוס קינן, 'שביבים מתל-אביב', ידיעות אחרונות, 9.9.1960, עמ' שער).

מאז מלחמת ששת הימים ועד היום, המשיך הקפה ללוות את תהפוכות החברה הישראלית באדיקות. 

אך מאחר ובנוסטלגיה ישראלית עסקינן, נעצור את הסיפור בנקודה הזו וניתן לזמן לעשות את שלו. בינתיים – נשתה קפה?

(תמונה ראשית: פסל פינג'אן בפקיעין. צילום ד"ר אבישי טייכר)

השאר תגובה

האימייל שלך יישמר באופן פרטי ולא יופיע בתגובה לפוסט.