השבוע לפני 70 שנה: שיירת נבי דניאל, מלחמת העצמאות בעיני חייל מצרי, וטיסה לאיסטנבול

תגובות0

שיירת נבי דניאל היתה מוכנה עם כלי נשק ולוחמים רבים, אבל התמהמהות בהעמסת הציוד ומארב ערבי שתוכנן היטב הביא לתוצאות קשות • עדות נדירה ויוצאת דופן: כך נראתה המלחמה בעיני החייל המצרי הראשון שעבר את הגבול לארץ ישראל כדי להילחם ביהודים • ובפינת האנקדוטות: טוסו לטורקיה ב-27 לירות ארץ-ישראליות בלבד •

מדור שבועי מיוחד: לכבוד יום העצמאות ה-70 ההולך ומתקרב, נסקור בכל שבוע את האירועים החשובים, המעניינים, המרגשים והמשעשעים שהתרחשו השבוע ערב הכרזת העצמאות ב-1948 – ואתם מוזמנים להצטרף. יש לכם חומרים יוצאי דופן מלפני 70 שנה? ההורים צילמו תמונה יפה שנשארה באלבום? צילמתם וידאו ישן ששוכב בבוידעם? אולי אפילו כתבתם יומן אישי מאותם הימים? אנחנו ב-MyHeritage קוראים לכם לשלוח אלינו תמונות, סרטונים, מסמכים או כל דבר אחר שנראה לכם מעניין. פנו אלינו בפייסבוק או כתבו לנו למייל: israel70@myheritage.com

חודש מרץ השחור ממשיך לתת אותותיו. לאחר הקרב על הדרך להר-טוב והפיצוץ בבניין הסוכנות היהודית, יצאה ב-27 במרץ שיירת נבי דניאל במטרה להגיע אל ישובי גוש עציון הנצורים כדי לספק לתושבים ולמגינים ציוד הנחוץ למחיה ולהישרדות בתקופת המלחמה.

37 משאיות ו-14 משוריינים היו אז בירושלים, ואת כולם גייסו למשימה לשבור את המצור על גוש עציון. בתוך עשרות הרכבים פוזרו כ-130 לוחמים, שהצטיידו באמצעי לחימה שונים – מקלעים, מרגמות, רובים וחומרי נפץ. בנוסף, בראש השיירה יצאה משוריין שתפקידו היה לפרוץ מחסומים. בתוך המשוריין הזה הצטופפו כיתת לוחמים וכמה חבלנים. מפקד השיירה היה לא אחר מאשר צבי זמיר, לימים אלוף פיקוד הדרום וראש המוסד.

על אף החשש, השיירה הגיעה לגוש עציון ללא שום בעיות או הפתעות בשעות הבוקר המאוחרות. אנשי גוש עציון החלו לפרוק במהירות את הציוד הרב, וזאת על מנת שהשיירה תוכל לצאת חזרה בלי שתתגלה וגם אם כן, המטרה היתה לא להשאיר לכוחות הערביים זמן להתארגן לחסימות ומארבים קטלניים.

אלא שקשיים בהעמסה, בין השאר בגלל שתי פרדות ופר שהחולט להעבירם לירושלים בשל חוסר במזון, גרמו לכך שהשיירה נשארה בגוש יותר משעתיים מעבר למתוכנן. הערבים מכפרי הסביבה גילו את הימצאותה של השיירה בגוש, ולמואזין היה די והותר זמן לכרוז לכוחות הערביים להגיע.

אחד המשוריינים בשיירה עם שתי הפרדות שהועמסו

מרגע שהערבים התארגנו על ציודם, הם ירדו מן ההרים על מנת ללכוד את השיירה בשובה. הלוחמים היהודים גילו על ההתארגנות עוד בהיותם בשטחי גוש עציון, אבל החליטו לצאת לדרך, שכן הם היו בטוחים שמספר הלוחמים הרב ואמצעי הלחימה יאפשרו להם לפרוץ את הדרך חזרה.

מחסומים ואש כבדה מפצלים את הכוחות

המשוריין פורץ המחסומים נתקל במספר מחסומים, אותם הצליח לפנות בנקל. ואולם אחד המחסומים הבאים בהם נתקל היה גדול, ובלתי ניתן היה לפנותו. במקביל החלו הערבים לירות אש כבדה על השיירה, ובשלב מסויים המשוריין שבראש המחנה התדרדר אל התעלה בצד הכביש.

עשרה נהגים קיבלו פקודה לחזור אל הגוש, ובמקביל ניסו האחרים לחלץ את הלוחמים במשוריין פורץ המחסומים. אלא שבמקביל גברה גם האש שנורתה על ידי הערבים, ולא ניתן היה להגיע למשוריין וללוחמים הלכודים. הערביים החלו מתקרבים מאוד, עד שהיו בטווח שאיפשר זריקה של בקבוקי מולוטוב. אחד הבקבוקים פגע במשוריין והעלה אותו באש. מפקד המשוריין, זרובבל הורוביץ נתן פקודה ללוחמים הכשירים להציל את עצמם, ואילו הוא נשאר לחפות עליהם.

הורוביץ הבין שלא יעלה בידו להניס את הכפריים הערביים הרבים, לכן מילכד את המשוריין, וברגע שהחמושים היו קרובים מאוד פיצץ את המשוריין עליו ועל הפצועים. בכך השיג הורוביץ שתי מטרות: הראשונה, הוא והפצועים לא נפלו בשבי. השנייה, בעקבות הפיצוץ העז נהרגו רבים מן הכוחות הערביים.

על פעולה זו הוענק להורוביץ אות גיבור ישראל לאחר מותו, והוא נמנה עם 12 גיבורי ישראל של מלחמת העצמאות. בינואר 1970 העיטור הומר לעיטור הגבורה.

זרובבל הורוביץ ז"ל

בינתיים, שאר הלוחמים התבצרו בבית ערבי בודד בעל קירות עבים. הערבים איתרו את הלוחמים והקרב הוסיף להימשך, כפי שמספר אחד הלוחמים:

"אנשי המגן תפסו בית עזוב על גבעה והכניסו לשם את הפצועים. הערבים ניסו להתקרב אל העמדות היהודיות והגיע עד מרחק 60 מטר מהן. נשמעו קריאות בערבית שהציעו למגינינו להיכנע 'ולא – נכחיד אתכם'. התשובה היתה אש חזקה. מאז לא ניסו הערבים להתקרב. במשך כל יום אתמול נמשך הקרב. הפורעים קיבלו תגבורות גדולות והגיעו עד למעלה מאלף איש".

 

בלית ברירה החליט מפקד הפלמ"ח יגאל אלון לפנות לבקשה לעזרה מהבריטים. בתחילה סירבו הבריטים להתערב בטענה שהדרך ממוקשת וכי לא קיבלו הודעה מוקדמת על יציאת השיירה. בינתיים הלילה ירד ועלה הבוקר – והקרב בין הלוחמים היהודיים באותו הבית לבין הערבים מסביב נמשך.

רק אחר הצהריים ביום שאחרי, אחרי למעלה מ-30 שעות לחימה, הגיעה משלחת צבא בריטי, והוחלט לבסוף בתיווך אנגלי כי המשוריינים והנשק ימסרו לידי הערבים בתמורה לשחרור הלוחמים הנצורים במבנה שבכפר.

הבית בו התבצרו אנשי שיירת נבי דניאל

אחרי שהרוחות נרגעו התבררו התוצאות הקשות – 15 לוחמים נהרגו וכ-40 נפצעו.

שיירת נבי דניאל היתה השיירה הגדולה והאחרונה שפרצה את הדרך לגוש עציון. לאחר הקרב נותק הגוש לחלוטין, והיהודים הלוחמים בו נלחמו בחירוף נפש עוד חודשיים עד שנאלצו להיכנע, ורובם נטבחו ב-13 במאי 1938, יום לפני הכרזת העצמאות.

מלחמת העצמאות מנקודת מבטו של החייל המצרי

השבוע לפני 70 שנה, ב-26 במרץ 1948, פרסם העיתון "אל מוצוור" עדות מפי חייל מצרי. שמו של החייל – חאג' חוסני אל-מינאוי – ולטענת העיתון, זהו "המצרי הראשון שנכנס לארץ ישראל כלוחם מלחמת המצווה כדי להגן על ערביותה בכוח הנשק".

אל-מינאוי פיקד על הכוחות הערביים בדרום תקופה ארוכה עד שנפגע. שבעה עשורים בדיוק אחרי, מעניין לקרוא כיצד נראה הדברים באותם ימים בעיני הצד השני.

"מייד עם פרסום ההחלטה הפושעת של האו"ם על חלוקת א"י נפגשתי עם קבוצת לוחמים ערבים שירדו מצריימה לחפש נשק. נתתי להם את הנשק שהיה עמדי, נטלתי את אקדחי, רובי ומכונת הירייה שלי והלכתי עמהם לא"י היקרה.

"כשהגענו לחזית הערבית בדרום מצאתי שהיא סובלת ממחסור בנשק ונתונה תחת האיום של הכנות היהודים ומכונותיהם המשוריינות המוסתרות במושבותיהם המרובות באותו האזור. התחלתי לארגן את ההתנגדות ולאמן את הנוער. לרשותנו עמדו רק רובים, אקדחים וכמה תת-מקלעי 'תומי', אולם אנו הצלחנו למרות כל זאת לכונן חזית לאומית המטילה את מוראה על היהודים על כל הכנותיהם וביצוריהם.

בהמשך מספר המצרי כי הכוחות הערביים חיבלו בצינורות המים ההולכים לישובים יהודיים, "והעמדנו את היהודים בסכנה". נראה שגם לערבים היה חסר נשק רב. על פי תיאורו של המצרי, ל-500 איש היו 50 רובים בלבד. על כן הם החליטו לבזוז שיירת נשק שאמורה היתה להגיע לאחד הישובים היהודים, פעולה שהסתיימה בקרב גדול.

"מכונית ג'יפ בה נסעו אנשינו בדרכם חזרה לאחר שנהגו את המכוניות למקום המבטחים התהפכה ובעוד הם מנסים להרימה הפתיעום היהודים. היהודים נמצאו במכונית משוריינת והיו מזיינים בת-מקלע. הם פתחו באש על הערבים ועל מכוניתם עד שאנשי המשמר העירוני הערבי בעזה שמעו את הד היריות. משהודיעוני על כך חשתי בראש עשרים בחורים מזויינים ונכנסו לקרב סוער עם היהודים. אלה הזעיקו תגבורת ואנשיהם באו מיד ממושבה קרובה. המערכה בינינו לבינם הלכה והתלקחה, אולם אללה היה בעזרתנו. יכולנו להם ואילצנום לברוח ולהשאיר את אחת ממכוניותיהם המשוריינת שגלגליה שקעו בחול. הצלחנו לחלץ את המכונית מממקומה ולהובילה לעזה".

בהמשך מספר החייל המצרי כי הוא ואנשיו נקטו גם בפעולות יזומות.

"הצלחנו לשריין שתי מכוניות ומייד נחלצנו למלחמה ביהודים בהתלהבות ובמרץ עצום. המוראל שלנו עלה ואת היהודים אחזה חימה עזה בגלל המשוריין שאבד להם. הם התחילו לשים מארבים לערבים בדרכים ולהתקיפם. לנו לא היה אלא לארגן משמרות מזויינות כדי להגן על אחינו. הקימונו אפוא מחנות גם מחוץ לעזה".

עוד הוא מספר על קרב מול הכוחות היהודיים שניסו למנוע מן הערבים לפוצץ צינורות מים.

"היינו 150 לוחמים והיו איתנו שלוש מכוניות משוריינות ושש מכוניות רגילות. עוד טרם התחלנו במלאכה, והנה הפתיע אותנו מטוס סיור יהודי ואנשיו ראו אותנו בשעת הפעולה. הם מיהרו להודיע על כך לכל המושבות היהודיות. אנשיהן החישו לשלוח 13 מכוניות עם חיילים ומלוות על ידי שש מכוניות משוריינות. התפתחה בינינו לבינם מערכה קשה והם נאלצו לסגת לאחר שקלקלנו להם שתי מכוניות והמשכנו לבל בצינורות – עד שהשחתנו 37 ק"מ.

לסיום מספר אל-מינאוי על הקרב האחרון בו נפצע ואיבד את הכרתו.

"חזרנו לעזה. טרם הספקנו להחליף כוח, והנה הגיעתנו הידיעה שהיהודים הפתיעו מכונית ערבית ולקחו בשבי את 14 נוסעיה. חיש מהר יצאנו לעזרת אחינו. התנגשנו ביהודים והחל קרב. אני פעלתי בכלי האוטומטי שבידי וסמכתי על השיריון של מוכניתי. אולם לפתע חדר כדור ופגע בזרועי. למרות זאת המשכתי להילחם, אולם לפתע פתאום אירע במכונית התפוצצות חזקה שנגרמה על ידי רימון שחדר מהחלון.

"לא ראיתי ולא שמעתי דבר כד ששבה אליי הכרתי בבית הספר אל-רוודה על הנילוס".

 

עדות החייל המצרי. עמוד ראשון
עדות החייל המצרי. עמוד שני

פינת האנקדוטות: פרסומות, קריקטורות ומודעות מלפני 70 שנה

כל העיתונים המופיעים באדיבות אתר "עיתונות יהודית היסטורית"

 

השאר תגובה

האימייל שלך יישמר באופן פרטי ולא יופיע בתגובה לפוסט.