חתונה במחנה המעצר בקפריסין

תגובות

מאת: ברוריה לב •

הוריי, טובה ויוחנן ורמפלש ז"ל, שייכים לאותו דור נפילים של השואה והתקומה, ועדיין קשה לי לעכל איך אפשר לבנות בית נורמלי מבלי להשליך עלינו, הילדים, את כל מה שהם עברו. הוריי היקרים עשו זאת בגדול.

אימי נולדה באזור בסרביה, ואבי מבוקבינה. ב-1941, טרם הכירו זה את זה, הם גורשו מבתיהם ביחד עם כ-200,000 יהודים בפקודת ממשלת רומניה.

אבי (משמאל) עם הוריו ושני אחיו בשנות ה-30 בעיירת מגוריהם ברומניה

לאחר מסע ארוך הם נזרקו ככלבים עזובים בחבל ארץ אוקראיני בשם "טרנסניסטריה" ללא אוכל, ללא מים, ללא קורת גג בחורף המושלג וכשהם חשופים למחלות. שלוש שנים ארוכות הם חיו באזור המקולל הזה, שבו כ-75 אחוז מן מהמגורשים לא שרדו.

בשנת 1944 הם חזרו לעיירותיהם, הבינו שמקומם אינו שם והצטרפו לקיבוץ הכשרה לקראת העליה לארץ. שם הם גם הכירו והתאהבו.

בנובמבר 1946 עלתה אימי על אונית המעפילים "אנסטסיה" (שנקראה גם "הקדושה" או "אבא ברדיצ'ב"), שיצאה מנמל באקאר שביוגוסלביה. האוניה נקלעה לסערה וטבעה בלב ים. למרות הקושי הרב, הצליחו איכשהו 400 המעפילים שעל סיפונה לעבור לאוניה אחרת ששמה "כנסת ישראל". אוניה זו הגיעה לחיפה ומשם הבריטים הובילום למחנה המעצר בקפריסין, לאחר שהתגברו על התנגדותם.

נובמבר 1946 היה גם החודש בו אבי עלה על האוניה "רפיח", שיצאה גם היא מנמל באקאר עם 800 מעפילים. גם אוניה זו נקלעה לסערה עזה, עלתה על שרטון ליד האי היווני "סירנה" ונוסעיה ברובם הגדול הצליחו לעלות על האי הזה לפני שירדה למצולות. יש דיווח רשמי על שמונה אנשים שטבעו אבל כנראה שהמספר גדול יותר. מכאן הובלו המעפילים ע"י הבריטים למחנה המעצר בקפריסין למרות התנגדותם.

לאחר התלאות וחוסר הוודאות שזימן להם המסע בים, נפגשו הוריי שוב בקפריסין ונישאו שם בחודש יולי 1947. הם שהו על האי מדצמבר 1946 ועד ינואר 1948 ועלו לארץ, בהתאם לסרטיפיקטים שסופקו, כשאימי בהריון עם תאומות, ובעיצומה של מלחמת השחרור. אבי גוייס לצבא, ואימי ילדה את הבנות כחודשיים לאחר קום המדינה ביולי 1948. ארבע שנים אחר כך, בשנת 1952 נולדתי אני.

החתונה של הוריי במחנה המעצר בקפריסין ב-1947. ברקע: אוהלי המגורים

על אף כל מה שהוריי עברו הם תמיד הסתכלו רק קדימה. ללדת ולגדל תאומים גם היום מאד קשה, אבל קשה שבעתיים בעידן של מלחמה ומחסור, כשהבעל – אב הבנות, מגוייס לשרת את המדינה, העבר עוד מצולק בנשמות המיוסרות והעתיד לוטה בערפל.

אימי הגאה עם אחת התאומות, בלה (בלהה), 1948
אבי, חייל גאה ואב מאושר עם אחת התאומות, פסיה (פנינה), 1948

למרות כל הקשיים במדינה הצעירה, הוריי בנו בית לתפארת בחיפה וזכו בחייהם לנכדים ולנינים, אך אסור לשכוח שבתחילת שנות הארבעים של המאה הקודמת, כששניהם היו בתחתיתו של בור, הם רק יכלו לחלום על מדינה עברית שתקום עוד באותו עשור, ושבניהם ונכדיהם ישרתו בצבא ישראלי שהוא אחד החזקים בעולם.

את מעשי הוריי וגבורתם בתקופה הקשה הזו, ואת האהבה הגדולה ששררה ביניהם תיעדתי ברומן שכתבתי: "אופקימניש  – אהבה אחרי התופת".

כל המשפחה: 3 האחיות עם הוריי וסבתי. סבתי ואני בחזית התמונה משמאל, 1954

השאר תגובה

האימייל שלך יישמר באופן פרטי ולא יופיע בתגובה לפוסט.