יומן עצמאות, פרק 1: צרחנו לעבר הבריטים "כלניות אדומות אדמדמות" ורקדנו הורה במעגל

תגובות0

פרויקט מיוחד: מדי שבוע נפרסם פרק מתוך ספר זכרונותיו של רפאל פסו, משתמש MyHeritage שערך מחקר משפחתי הכולל אילן יוחסין עשיר. הדברים כתובים בגוף ראשון, והם ממחישים את הרגשות, הריחות, הטעמים והאירועים ההיסטוריים כפי שהם נראו אז בעיניו של ילד בן 10 בתקופת ההכרזה על קום המדינה: מלחמת העצמאות והפיגועים לצד תמימות ורגעים משפחתיים •

האנגלים בתקופת המנדט

החיילים האנגלים היו עבורנו דבר טבעי. נולדנו לתוך המנדט הבריטי. לא כעסנו עליהם ואפילו חבבנו אותם. נהגנו ללכת לרחביה לראות אותם משחקים טניס, לאסוף עבורם את הכדורים, ולקבל תמורה כספית לכך.

חזרנו מאושרים עם הכסף שקיבלנו מהאנגלים תמורת אסוף כדורי הטניס. קנינו לנו בדרך תירס או פלפל, וחזרנו הביתה שבעים ומרוצים.

אימי לא הייתה מוטרדת מהעובדה שחזרנו עם כסף, אך ויקטוריה אחותי, ששהתה אצלנו בביקור קיץ עם ילדיה, הייתה חשדנית. היא לא האמינה לסיפורים שלנו, וחששה שמישהו מנצל אותנו או שאנחנו גונבים.

היא לקחה אותנו חזרה למגרש הטניס, מהלך של כחצי שעה מהבית, ובקשה שנצביע לה בדיוק על האנגלי שנתן לנו את הכסף. היא לא נרגעה עד שלא דיברה אתו, ואימתה שאכן שלם לנו את הכסף, וזה ניתן עבור אסוף כדורי טניס בלבד, ולא שום דבר אחר.

רפאל (משמאל) עם אחיו ואחיותיו: אברהם, חיים, רותי וטובה

באחת הפעמים, בדרכנו חזרה, פגשנו בחייל אנגלי צעיר, שהיה כנראה שיכור או שהשתעמם והתעקש לבדר אותנו. לדבר אתנו עברית הוא לא ידע ולנו האנגלית הייתה כמו סינית. הוא כיוון את מבטנו לפיו, ומה נדהמנו לראות, שהשיניים הקדמיות שלו יוצאות החוצה, יוצאות וחוזרות לפה, כאילו הן עשויות מגומי. עבורנו זאת הייתה הפתעה גמורה. נבהלנו ונרתענו לאחור, והוא צחק ומאד נהנה מזה. לקח לנו מספר דקות עד שהתאוששנו ממעשה הקסמים, פרצנו בצחוק משחרר, ובקשנו אותו לחזור על זה עוד ועוד.

היו גם פגישות פחות עליזות עם האנגלים. מדי פעם, הם הטילו עוצר על האזור, כדי לחפש אחרי אנשי לח"י או אצ"ל, שביצעו פעולות מרי נגד האנגלים. נאלצנו להסתגר בבית פנימה, אבל לא יכולנו שלא להציץ אל הרחוב, מבעד לחלונות הסגורים.

ראינו את החיילים הבריטים נכנסים למחנה יהודה, רכובים על ג'יפים, חבושים בכומתות אדומות, זורקים מבטים חשדניים לכל עבר. כילדים נסחפנו עם האירועים. לא הבנו מה קורה, אבל זה היה מרגש ומסקרן. אצ"ל ולח"י היו עבורנו גיבורים עלומים, ורצינו להזדהות אתם לפי מידת הבנתנו.

פתחנו קצת את החלון, וצרחנו לעבר החיילים את השיר, "כלניות אדומות אדמדמות". בסך הכל רצינו ללגלג על הכובעים האדומים שהם חבשו. לא תארנו לעצמנו שזה ישפיע עליהם, אבל הם היו כנראה במתח רב, שאפילו קולותיהם המצייצים של ילדים, הצליחו להכעיס אותם. הם הפנו מיד מבטים עוינים, כדי לבדוק מאין מגיעים הקולות החצופים. מהר מאד הבנו שההעזה שלנו הייתה גדולה מדי, פחד גדול אחז בנו, סגרנו מיד את החלונות, ונסנו על נפשנו לתוך הבית פנימה.

רפאל פסו בילדותו

מקרה דומה ארע כאשר בני משפחה שהו אצלנו בחופשת הקיץ יחד עם אמם: הוטל עוצר, והשריוניות נסעו הלוך ושוב מול מרפסת ביתנו. הצצנו מבעד לחלונות המרפסת, על התנועה הערה של הרכבים הבריטיים, במחנה יהודה. הנשים היו עסוקות במטבח, שהיה בקצה השני של הבית. הסקרנות שלנו גברה ופתחנו פתח צר בחלון כדי להיטיב לראות ולשמוע.

ארבעה ראשי ילדים דחוסים זה ליד זה, עיניים פקוחות לרווחה, מנסים לתפוס זווית ראיה, דרך חריץ החלון הצר. מישהו מאתנו החליט להיות נועז יותר, וצרח לעבר הבריטים "גיסטפו אלפו". קשה לי היום להבין, למה זה הרגיז אותם כל כך. כנראה שהם היו מבוהלים מדי מפעולות הנקם של הארגונים היהודים. הם הפנו את הרובים לעבר המרפסת, וחלקם פנה במהירות לעבר פתח הבית בזיכרון טוביה.

לא עבר זמן רב, ודפיקות רמות נשמעו בדלת הכניסה, עם הוראות בשפה האנגלית, לפתוח מיד. כאשר הבחנו במתרחש, מיהרנו לעבר המטבח, כדי לבקש מחסה, תחת צלן של האמהות. צעדי החיילים הבריטיים העולים במדרגות, והרמזים שהספקנו לגמגם בפניהן על מה שעשינו, היה בהם די, כדי שהן יקבלו החלטה מהירה. מבלי להסיר את בגדינו, הן הכניסו אותנו לחדר האמבטיה ושפכו עלינו מים. לאנגלים שנכנסו פנימה והתלוננו על צעקות הילדים הן אמרו "הילדים שלנו לא יכלו לצעוק מהמרפסת, הם כבר חצי שעה מתרחצים באמבטיה".

האנגלים הופתעו מהתשובה, הבינו מהר שיש להם עסק עם נשים וילדים, ולא עם אנשי מחתרת, הזהירו שעלינו להסתגר בתוך הבית, והסתלקו.

רפאל (מימין) ומשפחתו, שנת 1940

הכרזת מדינה יהודית

בכ"ט בנובמבר 1947 התקבלה החלטה היסטורית באו"ם. רוב מדינות העולם הצביעו בעד הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל וסיום המנדט הבריטי. הידיעה הגיעה אומנם לארץ לאחר חצות הלילה, אבל התושבים היו ערים, יצאו אל הרחובות, ושטפו אותם בשירה וריקודים.

אני לא זוכר את הפרטים, אבל את תחושת השמחה אני מרגיש עד היום. אנשים רבים יצאו לרחובות ופרצו בריקודי שמחה, מכוניות צפרו, משאיות היו עמוסות באנשים, שמלאו אותם הרבה מעבר לתכולתם הרגילה, פשוט כדי להיות ביחד, ולבטא בדרך כלשהי את השמחה. אני זוכר שעליתי על מכונית אחת, נסעתי אתה כברת דרך, ירדתי ממנה תוך כדי נסיעה, ועליתי על המכונית הבאה שהזדמנה לאזור. כוון הנסיעה לא הטריד אותי. העיקר היה, להצטרף לחבורות הצעירים השמחות שהצטופפו בהן.

המונים רוקדים ברחובות עם רגע היוודע על תוצאות הכרזת האו"ם ב-כ"ט בנובמבר

ריקודי המעגל ברחוב יפו, סחפו לתוכם את הקהל המשולהב. לא היה צורך בלווי של כלים מוסיקליים. השמחה שיצאה מעומק הלבבות, התנגנה מעצמה, והיה בה די והותר, כדי לעורר את כולם, לריקודי הורה סוערים.

כילד לא הבנתי את המשמעות של הכרזת העצמאות, וגם לא ייחסתי לה חשיבות מיוחדת, אבל את השמחה, השמחה הגדולה שהסעירה והלהיטה את תושבי ירושלים כולם, אי אפשר לשכוח.

מצב הרוח האופטימי לא נמשך זמן רב. מהר מאד התבהרה התמונה, וכולם הבינו, שהשמחה הייתה מוקדמת מדי, ולמעשה נכנסנו אז לתחילתה של מלחמה קשה וכואבת, מלחמת העצמאות של מדינת ישראל.

השאר תגובה

האימייל שלך יישמר באופן פרטי ולא יופיע בתגובה לפוסט.