ב-10 בינואר 1995 סימה (סטולר) יעקב עמדה ביחד עם בני משפחתה מעל קברו הטרי של אביה שהלך לעולמו. לאחר ההלוויה החליטה להישאר ללון בבית אביה, שם ישבו שבעה. לפתע נחו עיניה על מגירה ישנה. "פתחתי את המגירה ופתאום ראיתי שם ערימה של 12 מכתבים בעברית, בכתב יד מופתי. כעבור זמן מה הבנתי שמדובר בכתב היד של סבי מצד אימי, שמחה (אלתר) טייטלבוים. הייתי לבד שם בבית באותם רגעים, וככה, כמו שאני, צללתי אל תוך המכתבים האלה לאורך כל הלילה".

"אל בנותיי היקרות והחביבות". אחד מ-12 המכתבים שגילתה סימה

שמחה נולד בפולין בשנת 1892 בעיירה קלישצל (Klishchel) ליד ביאליסטוק. הוא התחתן עם אסתר ובין השנים 1917 ו-1929 נולדו להם 5 ילדים: מאיר, דוד, חנה, לאה ומאשה. חצי שנה בלבד לאחר הולדתה של מאשה נפטרה האם אסתר בטרם עת. שמחה התחתן בשנית עם באשה-בתיה, שנקראה בפני הילדים מאז ומתמיד "הדודה".

"לזכרון נצח אני נותן את תמונתי לבנותיי היקרות". הקדשה בגב התמונה ששלח שמחה טייטלבוים (מימין)

סימה, שנקראה על שמו של סבא שמחה, מעולם לא זכתה להכירו. במשך השנים הצליחה ללמוד עליו פרטים לא רבים כיוון שאמה, חנה, היתה מהדור שמיעט לדבר. כך למשל היא גילתה ששמחה היה מורה לעברית בפולין, אבל נראה שהפרט החשוב קרה בשנת 1936, אז מקבל שמחה החלטה שתציל את שלושת בנותיו: הוא מעלה אותן – חנה בת ה-11, לאה בת ה-9 ומאשה בת ה-7 – על אונייה ושולח אותן לפלשתינה. בנמל ת"א בארץ יחכה להן "הדוד איסר", והן היו אמורות לזהות אותו על פי תמונה שלו שהיתה בידיהן. וכך אכן היה.

ילדות קטנות נשלחות לבדן לפלשתינה, ארץ ישראל. משמאל: חנה (אמא של סימה) לאה ומאשה

ואולם, אסור לשכוח שלסבא שמחה היו עוד שני בנים שנותרו בפולין – מאיר ודוד.

דוד הצליח לחמוק משירות בצבא הפולני ולעלות ארצה באפריל 1939. עלייתו התאפשרה בשל חברותו בארגון השומר הדתי, אשר זכה במכסת אישורי עלייה שחולקה על ידי הסוכנות היהודית לארגונים של ההתיישבות העובדת. אחרי עלייתו, דוד שירת בפלמ"ח הדתי, הצטרף לכפר עציון ונרצח בטבח יום לפני ההכרזה על הקמת המדינה.

מאיר, הבן הבכור, שירת באותם ימים בצבא הפולני ולא קיבל אישור לעלות ארצה. זו הסיבה ששמחה גם בחר לא לעזוב. שניהם נותרו מאחור ובסופו של דבר נרצחו על ידי הנאצים.

מאיר טייטלבוים ז"ל במדי הצבא הפולני

את המכתבים המרגשים מפולין שמצאה במגירה העבירה לאחרונה סימה יעקב ל-MyHeritage כחלק מפרויקט לציון 70 שנות עצמאות. "באמצעות המכתבים של סבא שלי למדתי המון", אומרת סימה. "דרך עיניו למדתי על כל המשפחה, על הגעגועים העזים האחד לשני, על הניסיונות לעלות לארץ ולהינצל, ובכלל על תקופה בלתי אפשרית שבה אנשים חיו".

געגועים, עצב, תקווה, אובדן: המכתבים המקוריים יוצאים לאור

"ועליכן לדעת מפני מה הדוד [איסר] הביא אתכן לארץ ישראל והוציא אותכן מפולניה. ואם אתן קראתם בעתון הפולני איזה צרות יש עלינו בפולני[ה], ואתן בנותי היקרות [ש]זכו לזה שהדוד היקר והחביב הוציא אתכן מהגלות המר[ה] המלא[ה] צרות על עם ישראל. אין לשער ואין לספר ולא לכתוב על הניר איזה גזרות רעות נגזרו עלינו. [לדוגמה] אם בא שודד עלינו להרוג [=להרוג אותנו], אז אין לנו רשות לענות אותו [=להתגונן], כי יש רשות לכל הגוים להרוג ולאבד את כל היהודים. ואתן בזה מאושרות, שעיניכן אינן רואות את הצרות והגזרות אשר אצלנו".

הסבא מספר על רדיפת היהודים היום יומית בפולין

"ועתה עניין העלייה שלי, רציתי בודאי לנסוע לכן ולראות את פניכן היקרות והחביבות […] בנותי בבקשה מכן, בעת שיהיה הדוד [איסר] אצליכן, אז תתבקשו מאתו [=ממנו] בתחנונים גדולים ובדמעות שליש, שהוא יביא אותי לארץ ישראל להיות לכן לאביכן […] בנותיי היקרות והחביבות, מה שאתן כותבות אלי[י] שלא חסר לכן כלום, כי אם לראות את פני[י] ופני הדודה, גם אנו רוצים לראות את פניכן, אבל מה לעשות מפני שזה אין בידינו, אבל נקוה […] כי בזאת השנה נ[ת]ראה בארץ ישראל."

תיאור הניסיונות הנושאשים להשיג אישורי כניסה לעלות ארצה

"קיבלתי מכתב מהדוד איסר מכתב שאשלח לו […] בכדי לשלוח לנו דרישה [=אישורי כניסה] שנבוא לארץ ישראל, אבל אנו רוצים קודם שיבואו מאיר ודוד לארץ ישראל. אחר כך אקווה שהם ידרשו לנו לבוא, אבל ביחד לנסוע כמו שהדוד רוצה, אי אפשר בשום אופן".

שמחה מבשרבמכתב שסירב לעלות לארץ ללא שני בניו – דוד הצעיר, ומאיר שגוייס לצבא

"מה עמכן, איך אתן לומדות? איזהו שפה? ומדוע נמצאות שגיאות אחדות במכתבכן? זאת לא צריך להיות. אתן צריכות להשגיח על כל מילה ומילה, מבלי היות שגיאה אף אחת. וכל אחת מכן צריכה להשגיח על השניה איך לכתוב […] ומה שמאשהל'ה כתבה לנו פעם במכתב, שהיא לומדת תפירה […] מה זה? […] במה אתן מבלות כל היום? וכמה שעות ביום אתן לומדות? ומה אתן עושות בשעה שאין כל למוד?"

המורה שבו. סבא שמחה מתעניין ודואג לחינוך בנותיו בארץ