יומן עצמאות, פרק 2: הפיצוץ ברחוב בן יהודה והיעלמותה המסתורית של גברת סטרינה

פרויקט מיוחד: מדי שבוע נפרסם פרק מתוך ספר זכרונותיו של רפאל פסו, משתמש MyHeritage שערך מחקר משפחתי הכולל אילן יוחסין עשיר. הדברים כתובים בגוף ראשון, והם ממחישים את הרגשות, הריחות, הטעמים והאירועים ההיסטוריים כפי שהם נראו אז בעיניו של ילד בן 10 בתקופת ההכרזה על קום המדינה: מלחמת העצמאות והפיגועים לצד תמימות ורגעים משפחתיים •

קולות של פיצוץ עז הדהדו מוקדם בבוקר. איש לא הבין מה מתרחש ומתח רב שרר באוויר. אנשים חשו שאסון גדול ארע, התרוצצו בכוונים מנוגדים, מנסים לנחש היכן זה קרה, מתלבטים האם לברוח למקום מסתור, או להתגבר על הפחד וללכת עם הסקרנות הגוברת, לעבר המקום בו התרחש הפיצוץ.

מספר שעות לאחר מכן, נסחפנו גם אנחנו עם זרם האנשים, שהמשיך לנוע לאורך רחוב אגריפס, חצה את רחוב יפו, עד למקום האירוע. הנזקים נראו בכל פינה, והם הלכו והחמירו, ככל שהתקרבנו לרחוב בן יהודה.

דלתות המתכת של החנויות התנפחו מעצמת ההדף, ונראו כאילו הן מנסות להיקרע מהצירים, ולהימלט לאזור בטוח. חנויות הראווה ששכנו קרוב למקום הפיצוץ היו פרוצות לגמרי, והקיאו מרוב בהלה את כל תכולתן, שהתפזרה מסביב, גלויה לכל עין. תכשיטים ושעונים נזרקו לרחוב, מחנויות הפאר של רחוב יפו. קשה היה לחדור מבעד למסך הסקרנים הצפוף, שצפה בהלם, בבניינים הגבוהים שקרסו, ברחוב בן יהודה, ובצוותי ההצלה המפנים את ההריסות ומחפשים ניצולים.

זה היה הרגע בו חלומות הילדות שלנו התנפצו לרסיסים, יחד עם בית הקולנוע הקטן "תל אור" ששכן ממול, שאשליות הסרטים החבויות בתוכו פרחו להן מבעד לסדקים הרחבים שנפערו בקירותיו. הסתכלנו בעצב בשלט הקטן "תל אור", שעדיין קרץ לנו מתוך ההרס, מנסה כאילו לנטוע בנו,  איזו תקווה קלושה, לימים אחרים.

הפיצוץ הזה נגרם משלוש משאיות עמוסות דינמיט, שחנו ברחוב בן יהודה. בנינים בני שש קומות התמוטטו, באחרים אחזה אש, וכל הרחוב נראה כאילו הופצץ קשה מהאוויר. 58 אזרחים נהרגו ו-38 נפצעו.

הפשע הנורא הזה נעשה על ידי הבריטים. המשאיות היו מתוצרת בריטית, והנהגים שהחנו אותם היו בריטיים. אי אפשר היה לגלות מי נתן את הפקודה לכך. ייתכן והיו אלה עריקים בריטיים, שהצטרפו לכוחות הערביים.

איפה השכנה מאדאם סטרינה?

ביתנו בירושלים היה בן שתי קומות. הכניסה אליו הייתה מצד שכונת זיכרון טוביה, דרך שער מתכת, עליו התנוסס השלט "אבוסיון כהן מוכתר". דרך השער נכנסנו לחצר פנימית גדולה, מרוצפת אבנים. בקומת החצר גרו בעל הבית "אבוסיון" ובשכנות אליו מאדאם דונה. החצר לא הייתה מקורה, מלבד סכך של שתילי גפן, שהצל על חלקה.

מהכניסה לחצר הובילו מדרגות לקומה השניה. בקצה המדרגות היה שער, דרכו נכנסנו לקומה השניה. משם  הוביל מסדרון צר וארוך, תחילה אל דירתה של מאדאם סטרינה, ובהמשך לדירה שלנו.

המסדרון היה בצורת ריש, כשבצדו האחד החדרים, ובצדו האחר המטבחים והשירותים המשותפים. המסדרון היה סגור לכל אורכו בזכוכית לבנה, המחוזקת במסגרות ברזל מלבניות. תקרת המסדרון הייתה עטופה לכל אורכה בפחי מתכת, שנועדו להגן מפני חדירת גשמים.

הדירות בשתי הקומות היו בנות שני חדרים, שביניהם הפרידה דלת משותפת. לדירות בקומה העליונה היו גם מרפסות פתוחות, שפנו לכוון מחנה יהודה.

השירותים המשותפים, יצרו מדי פעם מתיחויות בין השכנים, אף שבדרך כלל היחסים היו טובים. בעלה של סטרינה היה רגזן מטבעו, אבל נוח ולא מריר. הפריע לו מאד כאשר הוא נזקק לשירותים, ואני כילד הייתי נשאר שם זמן ממושך, וחולם חלומות. הקצתי מהם כששמעתי את הצעקות שלו "איידה, איידה, איז'ו (נו כבר ילד, בספניולית) תצא כבר החוצה".

מאדאם סטרינה הייתה פחדנית מטבעה. ההפגזות בתקופת המצור השאירו אותה במתח מתמיד. כאשר רעש ההפצצות נשמע קרוב, היא נהגה למצוא לה מקומות מסתור מיוחדים בתוך הבית, מתחת לשולחן, בתוך הארון וכיוצא באלה, ויצאה משם, רק לאחר שהייתה בטוחה לחלוטין, שהשקט חזר.

יום אחד היא רצה להסתתר, ובעלה נשכב לו על הספה. בתום ההפגזה, בקש ממנה בעלה, שתצא להביא לו כוס מים. הוא קרא בשמה פעם ופעמיים ואין עונה. לפתע הוא מרגיש כעין רעידת אדמה מתחתיו, וחשש שהבית נפגע. הוא קם בבהלה מהספה, ובקול מבוהל קרא לאשתו. דממה. האישה נעלמה. מהפחד שאחז בו, הוא רץ אלינו לבקש עזרה. לאחר חיפושים  מדוקדקים בדירה, נמצאה השכנה, שוכבת על הרצפה, מתחת לאותה ספה עליה שכב בעלה, והרגיש את רעידת האדמה.

הסתבר שסטרינה, אחרי ששמעה את הקריאות של בעלה מספר פעמים, החליטה סוף- סוף לצאת ממחבואה. אבל זה לא היה פשוט, כי בעלה שכב מלמעלה, ומשקל גופו היצר את המרווח בין הספה לרצפה. הניסיון שלה לצאת, גרם לתנודות לא סבירות של הספה, מה שעורר את החשד אצל בעל, שהאדמה מתחתיו רועדת. הבהלה והצעקות שלו הבהילו אותה כל כך, שהייתה משוכנעת שמשהו נורא קרה. אם בעלה, שאינו נוהג להפגין את פחדיו, צורח פתאום, זה בטח סוף העולם. היא קפאה במקומה, שותקת מפחד, והקריאות החוזרות ונשנות בשמה, של כולנו, לא עזרו להוציא אותה משם. היה צורך לגלות, ולגרור אותה בכוח החוצה.

כאשר נרגעו כולם, והבינו מה בדיוק קרה, פרץ החוצה צחוק אדיר. צחוק ששחרר לחלוטין את המתח הרב שהצטבר. המתח מההפגזות הבלתי פוסקות, ומהיעלמותה המסתורית של מאדאם סטרינה.