התמונה שחשפה פיסת היסטוריה וענף משפחתי שלם

התמונה שחשפה פיסת היסטוריה וענף משפחתי שלם

רחל רייכרט התרגשה לקבל ממשתמשת MyHeritage מצרפת תמונה נדירה של אימה שלא הכירה. לאחר שנוצר הקשר בין השתיים, התברר כי הייתה זו רק הראשונה בשרשרת של הפתעות ומזכרות חיים מרגשות

יש מטלות חיים שתמיד נמצאות שם, מחכות בסבלנות שנגיע אליהן. מאז שרחל רייכרט זוכרת את עצמה, התחקות אחר שורשיה הייתה משימה שכזאת. התחושה שיש אי שם עוד פרטי מידע שממתינים לה – דרישות שלום מההיסטוריה המשפחתית, שחלקים ממנה נגדעו בטרם עת – ליוותה אותה ולא הרפתה. כשסוף סוף התפנתה למלאכה, בשנות ה-70 לחייה, היא גילתה הרבה יותר משהעזה לדמיין.

"לפני ארבע שנים נכנסתי ל-MyHeritage, התחלתי לכתוב, לבנות את העץ המשפחתי", היא מספרת. אֵבל על מות אחותה הצעירה, לצד שגרת היומיום הלוחצת, הביאו לדחייה נוספת בעדכון הפרטים ובמחקר. אבל אז נחתה בתיבת הדוא"ל שלה הודעה מהאתר: תמונה ישנה בגוון חום-לבן של אמה בצעירותה, תמונה שאותה לא ראתה מעולם. מה שהפתיע את רחל לא פחות היה היעד שהוטבע על גבי התמונה, וגם חשף את מועד צילומה: לודז'.

שרה רייכרט. "מלפני המלחמה הייתה לאימא רק תמונה אחת"

שרה רייכרט. "מלפני המלחמה הייתה לאימא רק תמונה אחת"

"מלפני המלחמה הייתה לאימא רק תמונה אחת, והנה זכיתי במזכרת נוספת". הפתרון לתעלומת התמונה החדשה-ישנה הגיע כעבור זמן קצר באימייל נוסף מהאתר. הייתה זו בריג'יט וקס אטל, אזרחית צרפת, ששלחה את התצלום וביקשה להעביר לרחל מסר: אנחנו לא מכירות, אבל אנחנו בנות משפחה. לשתינו הייתה סבתא רבתא משותפת בשם אנגלמן.

התברר כי אותה בריג'יט, רופאה פסיכיאטרית בעלת קליניקה בפריז, החליטה לאחר הפרישה להתמסר לחקר שורשים, ואף היא הגיעה עד ארכיון משטרת ההגירה של בלגיה. על משפחתה – המשפחה מצד אביה של רחל – לא מצאה תשובות, אולם הביקור בבריסל גילה אוצרות על שרה, אמה של רחל: לא רק את אותה תמונה מלודז' אלא גם בקשה לוויזת סטודנט, מכתב תודה בחתימת האם לממונה על ההגירה שהעניק לה אותה ואפילו תעודות הלידה של רחל ואחותה.

תעודת הלידה של רחל שהתגלתה בארכיון משטרת ההגירה בבריסל

תעודת הלידה של רחל שהתגלתה בארכיון משטרת ההגירה בבריסל

ויזת הלימודים של שרה בבריסל

ויזת הלימודים של שרה בבריסל

מכתב התודה של שרה לרשויות ההגירה

מכתב התודה של שרה לרשויות ההגירה

הקולגה בבריסל התגלה כבן דוד

שרה צינה ברנבאום, לימים רייכרט, התגוררה בילדותה בלודז' שבפולין, בת למשפחה חסידית. כבר מגיל צעיר גילתה אופי מרדני: היא הלכה לתנועת הנוער הציונית-חלוצית גורדוניה, נהגה לבקר בתיאטרון ובקולנוע והפרה אירוסין משידוך. שרה יצאה ללימודים בבלגיה ושבה הביתה לחופשה בדיוק כשפרצה המלחמה. הגברים במשפחה נלקחו מזרחה לעבודה בטומשוב מזובייצקי, שם, ככל הידוע, נרצחו בידי פולנים. הנשים והילדים הוכנסו לגטו לודז'. שרה עבדה בבית חרושת לייצור תחמושת לרובים, ושוב התגלה אופייה המרדני: היא ארגנה את שותפותיה לעבודה ויחד חיבלו בכל כדור שמיני. הלשנה לקאפו היהודייה עלתה לה במכות נמרצות ובקרע בעור התוף.

עם חיסול הגטו יצאה שרה ב"צעדת המוות" למחנה עבודה ליד צ'נסטוחובה, שם פגשה את יעקב עזריאל רייכרט – מי שיהפוך לבעלה ואבי בנותיה. "הסתכלתי עליה וראיתי אישה אצילית ומדהימה", כך סיפר תמיד. הם קיבלו מכתבים וחבילות מאחיה של שרה שחי בבלגיה עם משפחתו מאז 1921, אך יום אחד נותק הקשר. מתוך דאגה לשלומו הם פרסמו מודעה בעיתון ביידיש. אחד ממכריו של האח נתקל בה ורץ אליו עם הבשורה. כעבור כמה חודשים עבר הזוג הטרי בעצמו לבלגיה, אבל היה כבר ברור שזוהי רק תחנת ביניים: יעקב, שהיה פעיל בתנועות ציוניות ובארגוני העלייה הבלתי לגלית לישראל, כבר תכנן את עליית משפחתו שלו, כולל שתי בנותיו הקטנות.

ברבות הימים המשיכה רחל את המסורת ולמדה באוניברסיטה בבריסל. במקביל לימדה עברית במרכז הקהילתי היהודי, שם פגשה רייכרט נוסף, אף הוא בן ליעקב עזריאל – כולם, התברר, קרויים על שם אותו סב. אבל זה עוד לא הכול: כשתהתה מנין העברית שלו, הוא ידע לספר שרייכרט אחר שלח אותו עם עליית הנוער לישראל – מי אם לא אביה של רחל. "התקשרתי מיד להורים וסיפרתי, הם ידעו שהייתה משפחה כזאת אבל לא ידעו ששרדה. נשארנו בקשר חם עד עצם היום הזה".

לגלות קרובים שאבא הזכיר ברשימות

בחזרה לבריג'יט, יוזמת הפנייה – הקשר עמה הלך והתעצם וחשף עוד ועוד ענפים במשפחה, מאיינדהובן שבהולנד ועד גבעתיים. דווקא בת הדודה הקרובה ביותר פיזית היא האחרונה (בינתיים) שהתגלתה לרחל, ששמה לב כי אחת המגיבות בשרשור האימיילים מופתעת מההסתובבות החופשית ברחובות הולנד "כשאצלנו מותר רק עד מאה מטר מהבית". ברגע שהקורונה תאפשר, מתכננת רחל מפגש פיזי של צאצאי אנגלמן בביתה.

"יש בלי סוף סיפורים, פיסות היסטוריה, ומדהים איך אחרי כל השנים האלה הכול מתחיל להתחבר", היא אומרת. "פתאום אני מתכתבת עם אנשים שאבא הכניס את השמות שלהם לרשימות שלו ולא ידע אם הם בחיים. אומרים ששני ישראלים יכולים לדבר חמש דקות ולגלות שהם בני משפחה – במקרה שלי, זה בדיוק מה שקרה. וזה מרגש כל כך".