"התמונות שחשפו פרק בחייו של אבי בצעירותו לאחר השואה"

מאת נעמה לנסקי

15 בפברואר, 2022

אחר מות אימה, לפני כשנתיים וחצי, ניגשה איילה הראל לבצע משימה שהייתה בטוחה שתסתכם בהעמקת שברון הלב ובעננים רבים של אבק – פינוי תכולת דירתה וחפציה האישיים. אך המשימה הזו התגלתה כמסע מרגש ומנחם, גדוש בגילויים אודות הוריה.

"כמו ניצולי שואה רבים, אמא שלי, ברכה נוימן, הפנתה עורף לחלקים קשים בעברה" מספרת הראל. "עוד כילדה קטנה היה לי ברור שיש זכרונות שהיא לא רוצה לעורר ולכן נמנעת מלשתף בסיפוריה האישיים. לא ידעתי שהיא שומרת חפצים, תמונות ומסמכים סגורים, הרחק מהישג ידינו.

בשונה ממנה, אבא שלי, אהרון, רצה לשתף אותי ואת אחותי יהודית בסיפורים מהעבר. אבל בכל פעם שניסה, אמא שלי הייתה עוצרת אותו וקובעת בנחרצות ש'זה לא מעניין'. הוא כיבד את עמדתה ואמר לנו שעדיף ככה, לא להעציב אותנו. כשאמי נפטרה נפתח בפניי כל מה שנותר סגור במשך השנים. זה היה תהליך מיוחד במינו, כי תוך כדי סידור ומיון החפצים והתמונות הרגשתי שאני מתחברת אל ההורים שלי ומגלה אותם מחדש".

הפריטים שריגשו את הראל באופן מיוחד היו מקבץ תמונות של אביה, שנפטר לפני כתשע שנים.

הראל, מנויה ותיקה של MyHeritage, נענתה לפנייתנו למשתמשים בישראל לשתף בתמונות אישיות שצולמו במהלך אירועים היסטוריים ומאורעות חשובים, או כאלה שמאחוריהן סיפורים מרגשים.

התמונות שגילתה "צולמו לאחר מלחמת העולם השנייה, בתחילת שנת 1947, כשאבא שלי נשלח ממחנה העקורים ברגן בלזן לבית הבראה בדבוס, שוויץ, כדי להחלים ולהשתקם", מספרת הראל. "התמונות ריגשו אותי כל-כך כי בכולן אבא שלי קורן מאושר. הוא בן 23, ניכר מהן שחזר לאיתנו והפנים שהצליח לשרוד את הזוועות ופרק חדש נפתח בחייו".

כעת באמצעות יישומי התמונות ™MyHeritage In Color לצביעה אוטומטית ו-Photo Enhancer לחידוד פרצופים מטושטשים, הופחו חיים מחודשים בצילומים הישנים שהתגלו לראשונה. "מעל לכל, יש בתמונות ערך עצום מבחינתי, כי מעולם לא ראיתי תמונות של אבא שלי מילדותו וצעירותו. הכרתי רק תמונות שצולמו בישראל, שנים לאחר מכן. הייתי בטוחה שאין לו תמונות ילדות ותמונות מבגרותו באירופה וזה תמיד ציער אותי נורא שאני לא יודעת איך נראה כשהיה צעיר".

"התמונות ריגשו אותי כל-כך, בכולן אבא שלי קורן מאושר". איילה הראל על אביה, אהרון נוימן (משמאל)

קומץ התמונות שנצרו זכרונות

תמונות ילדות היו הפריטים היחידים שאהרון נוימן התעקש לקחת מביתו, כשגורש עם הוריו בסוף שנת 1939 אל גטו סלווקוב. הוא נולד בשנת 1923 בסלווקוב שבפולין, והיה בן יחיד להוריו, לאחר שאחיו הבכור נפטר בילדותו מהרעלת קיבה. המשפחה הקטנה התגוררה במפעל לייצור מסמרים בו עבד האב, ובהיותו בן עשר בלבד הצטרף אהרון לעבודה לצד אביו. המיומנויות השונות שרכש בעבודה במפעל התגלו לימים כמצילות חיים.

בגיל 16, לאחר שפרצה המלחמה, נשלח לעבוד כפחח ב"שופ", בית מלאכה סמוך לגטו, בו שימשו יהודים ככוח עבודה לתועלת הגרמנים. תמורת עמלו קיבל אהרון מעט מזון וכסף שהעביר להוריו, וניתן לו כרטיס עובד, שבזכותו לא גורש למחנות עבודה, כרבים מחבריו.

בשעת בוקר מוקדמת של חודש יוני, 1942, עוד בטרם עלתה השמש, נתלשו דרי הגטו ממיטותיהם וצוו להתכנס במגרש גדול לקראת ביצוע סלקציה. מולם ניצב קצין אס.אס. שבאמצעות הנפת עפרון שהחזיק בידו מיין אותם לשתי קבוצות, מי אל עבודות הכפייה ומי אל המוות. שם אהרון הופרד לעד מהוריו, שנשלחו לאושוויץ.

במשך כשנתיים עבד בפרך במחנות עבודה שונים כפחח, כאשר קומץ תמונות הילדות שברשותו משמשות לו נקודת אחיזה יחידה בחיים שקדמו למלחמה. בכל לילה היה מטפס אל דרגש השינה הגבוה, שולף בזהירות את התמונות שהקפיד להחביא מעיני כל ונודד באמצעותן אל זיכרונות מאושרים עם הוריו, עד שהיה נרדם, עטוף בגעגועיו.

תמונות הילדות נגזלו ממנו על ידי חיילי אס.אס כשנשלח בשנת 1944 למחנה בלכהאמר, אחד ממחנות עבודות הכפייה שהיה מסונף לאושוויץ. משם יצא ב-21 בינואר 1945, עם עוד אלפי אסירים לצעדת מוות שארכה 13 ימים, בסופה צווה לעלות על רכבת לבוכנוולד. עד אותה עת הצליח אהרון לא לשקוע אל תוך ייאוש, אך בשלב זה גופו הכחוש והמורעב איים לגרור את נפשו אל סף כניעה. לבסוף, כשנודע לו באפריל 1945 שעומדים לפנות את המחנה מאסיריו, בשל התקרבות צבאות בעלות הברית, הצליח בשארית כוחותיו להסתתר בירכתי מחסן, עד להגעת חיילים אמריקאים, שסימנה את סופו של הסיוט.

תמונות הילדות נגזלו על ידי חיילי אס.אס כשנשלח לעבודות כפייה במחנה בלכהאמר

תקופת השיקום בשוויץ

"החיילים האמריקאים מצאו שלדי אדם. הם הנחו את הניצולים להחזיק אחד בשני כדי שיצליחו לצעוד אל הרכבים שהסיעו אותם למקום בו קיבלו טיפול רפואי ראשון ומנות קטנות של אוכל" מספרת הראל. "לאחר מכן עבר למחנה העקורים בברגן בלזן, בתקווה, שהתבדתה, למצוא קרובי משפחה, ואז נשלח לבית ההבראה Mon Repos בדבוס, שוויץ, שם צולמו התמונות שמצאתי.

"על התקופה בדבוס הוא סיפר לי בגיל 17. הייתי צריכה להכין לבית הספר עבודה בנושא השואה וזאת הייתה ההזדמנות לדעת משהו, מעבר לעובדה שלאבא שלי מקועקע מספר על הזרוע. במשך שלושה ימים רצופים, משעות הערב ועד לשעות הקטנות של הלילה, שמעתי ממנו לראשונה את סיפורו. כמה חודשים לאחר מכן נסענו לטיול משפחתי באירופה והגענו גם אל דבוס. למרות שחלפו עשרות שנים, הוא זכר בקלות את הדרך לבית ההבראה וגם פרטי פרטים בתוך המבנה.

"מעולם לא ראיתי תמונות של אבא שלי מילדותו וצעירותו". אהרון נוימן בדבוס, שוויץ. 1947

"בשוויץ לא רק טיפלו בגופם של הניצולים, אלא גם הכינו אותם לקראת החיים שזכו בהם מחדש. ציידו אותם לדרך. את הנשים לימדו תפירה ואת הגברים נגרות או חשמל, כמו אבא שלי. בנוסף הוא למד גרמנית, צרפתית ואנגלית. הגרמנית התגלתה כשימושית כשהכיר את אמא שלי לאחר שעלה לארץ. הצרפתית והאנגלית שלו היו ללא רבב. אני דומה לו מהרבה בחינות, בהן היכולת ללמוד בקלות שפות זרות" אומרת הראל בחיוך. "גם באהבת הטבע אנחנו דומים, באוטודידקטיות ובהרבה קווי אופי. לאחרונה, הדמיון לאבא שלי גם מבחינה חיצונית, במיוחד בתווי הפנים, התבהר לי סופית בזכות התמונות שמצאתי".