55 שנים אחרי: משתמשי MyHeritage משתפים תמונות מששת הימים

ב-5 ביוני 1967 בשעה שמונה ורבע בבוקר פרצה המלחמה השלישית בתולדות המדינה. החששות היו הכבדים, שכן צבאותיהן של מדינות ערב איימו על הגבולות מצפון, ממזרח ומדרום, אבל בתום שישה ימים בלבד גבר צה"ל על החילות שמולו. בתום המלחמה התברר שהשטח שנכבש היה גדול פי שלושה משטח המדינה הצעירה, וכמובן – הבירה ירושלים אוחדהצוות המחקר של MyHeritage איתר במאגר הרשומות ההיסטוריות תמונות יוצאות דופן של משתמשי האתר מן המלחמה, פנה אליהם כדי לשמוע את הסיפורים מאחורי הצילומים הישנים ולצבוע אותם.

נסו את יישום צביעת התמונות שלנו

דגל ישראל בסואץ

עמיקם ליפשיץ, יליד 1938, התגייס לצה"ל מעט לפני מבצע קדש באוגוסט 1956, ושירת בחיל הקשר. במלחמת ששת הימים היה כבר בשירות המילואים. 

"השבועות שקדמו למלחמה היו מאוד מתוחים", אומר עמיקם. "בארץ שרר מיתון וכולם חששו מהמלחמה שבפתח ומגורל המדינה. נהגו להגיד בציניות: 'מי שיוצא אחרון משדה התעופה לוד, שיכבה את האור'.

עמיקם וחבריו היו בכוננות במשך שלושה שבועות, בהתחלה בצריפין ולאחר מכן הועברו לאזור אשקלון, שם הוצבו ליד חוף הים. בבוקר ה-5 ביוני 1967 הם החלו לשמוע מטוסים חולפים מעליהם כשהם ממלאים את השמיים, יוצאים ושבים ואז שוב יוצאים לכיוון הים. המלחמה החלה. 

"תוך 6 ימים הוכרעו צבאות גדולים וחזקים בהרבה מאיתנו, ואמרו לנו שזהו, הסתיימה המלחמה וחוזרים הביתה. הרגשנו שאלה ניסים ונפלאות, לא פחות". 

חודש לאחר מכן עמיקם גוייס שוב והוצב ליד תעלת סואץ ביחד עם יחידת מודיעין, ותפקידם היה להפעיל רשת מכשירי קשר בעלי יכולת שידור גדולה, בה הועבר מידע מודיעיני מוצפן. באזור הזה, על גדת התעלה, צולמו גם התמונות. 

"היה מדהים למדי להיווכח במו עיני שכבשנו את כל סיני, עד לתעלה. להניף דגל ישראל על גדות תעלת סואץ זה בהחלט מרגש. כולנו התרגשנו. אבל מלחמה היא דבר לא נעים כלל וגם לאחר שהיא נגמרת נותרים מראות קשים בשטח".

בדרך אל התעלה

יעקב צור, יליד 1936, קצין תותחנים, שרת במלחמת ששת הימים בתפקיד קצין ניהול אש של גדוד המרגמות הכבדות המוצנח של חטיבת הצנחנים. בתקופת המלחמה היה סרן בן 31, נשוי ואב לשניים. מלחמת ששת הימים היא השנייה מתוך שש מערכות בהן לחם צור, ובהמשך מילא תפקידים נוספים, כולל נספח צה"ל לענייני מחקר ופיתוח בוושינגטון.  

"בבוקר ה-5 ביוני, 1967, התעוררתי עם זריחת השמש ליד הישוב כרם שלום, שם הוצבנו, סמוך לגבול מצרים. יצאתי משק השינה, נעלתי נעליים ועליתי לרכב – מכונית שש-גלגלית, אותה כינינו "סיקס" ובה היה כל הציוד הטכני הדרוש להפעלת אש ארטילרית ומערכות הקשר", הוא נזכר.

מסביב, במחפורת, רוב החיילים עדיין ישנו. לא היתה סיבה למהר. 2-3 חיילים עמדו בצד, עטופים בטלית ובתפילין והתפללו שחרית. "מישהו שפת קפה על האש והגיש לי ספל מהביל וריחני. השקפתי מסביב וראיתי את עמדות המרגמות הכבדות, המוצבות לכיוון צפון-מערב, מכוסות ברשתות הסוואה. שקט ושלווה. פסטורליה".

לפתע, בשעה שמונה בבוקר, השקט נשבר. "פרצה קריאה נרגשת ממכשיר הקשר של הרשת החטיבתית: 'סדין אדום'! 'סדין אדום'!. לא האמנתי למשמע אוזניי, אבל הקריאה נשמעה שוב ושוב. צעקתי בקול לאנשים שמסביב, חזרתי ושידרתי את הקריאה ברשת הגדודית, כל המערך התעורר בבת אחת, בכל הרשתות חזרו ואישרו בקולי קולות. מסביב החלה תכונה קדחתנית, הצוותים זינקו אל העמדות, רשתות ההסוואה הוסרו, הסוללות דיווחו 'מוכן'!" 

יום המלחמה הראשון הסתיים בדיווח שהיעד העיקרי, צומת רפיח, נכבש. עמיקם ושאר החיילים קיבלו הוראה לנוע לשם במשך הלילה. "כשהאיר היום ראיתי סביבי מראה קשה. זחל"מים פגועים והרוסים, שעדיין מעלים עשן, ובהם חללים שטרם פונו מתוכם, צוותי רפואה מטפלים בפצועים, חיילים מסתובבים לכאן ולשם המומים, טנקים חולפים ומעלים ענני אבק". 

את היום השני למלחמה הם עשו ברצועה, וביום השלישי קיבלו פקודה למהר ולחזור לשטח סיני ולחבור לחטיבות השריון של האוגדה, שבינתיים העמיקו לחדור לתוך המערך המצרי תוך קרבות קשים, לאורך הציר הצפוני של סיני.

"פתחנו במסע מזורז מערבה. הטור של החטיבה התפרש והתפזר לאורך הציר, שמשני צדדיו כלי רכב, טנקים ונגמ"שים פגועים ושרופים, חלקם עדיין בוערים, רובם מצריים אך גם שלנו. חיילים מצרים פגועים היו פזורים על גבעות החול, ומדי פעם קפצו מולנו מתוך הדיונות חבורות של חיילים מבוהלים, השליכו את נשקם והרימו ידיים. התמונה הזו צולמה במהלך ההתקדמות מערבה על ידי אחד החיילים שלי, כשהייתי לידו, בדרך בין אל-עריש אל התעלה, באזור רומני. לפנינו רכב של הגדוד ובאופק טנקים עולים באש וגם צריח טנק שהתפוצץ". 

תפילת השבת שאחרי המלחמה

אבי ברהום, רב"ט ומש"ק קשר של מ"פ בגדוד שיריון, היה חייל סדיר בגדוד שריון שהורכב מיוצאי בית הספר לשריון, בפיקודו של נטק'ה ניר. 

"עם פרוץ הלחימה נענו מאזור הכינוס לאזור הגבול המצרי. המוצב הקיצוני של אום-כתף נקרא אז אוקלנד. הגדוד התנפץ על המוצב הזה, מ"פ אחד נהרג, שני נפצע ועוד מספר קצינים נהרגו. מי שלקח את הפיקוד היה הסמג"ד יצחק בן שוהם שמאוחר יותר נהרג ביום כיפור. הוא ארגן את השורות מחדש והגדוד כבש את המוצב המצרי". 

בתמונה נראים חיילים מצרים לאחר שנפלו בשבי בקרב על אוקלנד – מוצב החוץ של מערכי אבו עגילה. "התמונה צולמה זמן קצר לאחר כיבוש המתחם. משם המשכנו דרומה עד לנח'ל בסיני. כל הדרך היתה זרימה של כוחות ישראלים בלי כמעט שום התנגדות. מאותו רגע הצבא המצרי החל בנסיגה. התמונה הנוספת מתעדת את השבת הראשונה לאחר סיום המלחמה".

נוגעים בכותל

ישראל (80) שרת בחיל הצנחנים, במחלקת תול"ר – תותח ללא רתע: נשק ארטילרי ששימש ביחידות חי"ר שונות בעיקר ללחימת נ"ט. "השתחררתי בשנת 1963 משירות סדיר והמשכתי לעוד 30 שנות מילואים", הוא מספר. "בשנת 1967 שהיתי באנגליה וכשהחלה הכוננות בארץ היה לי ברור כי אם תפרוץ מלחמה ארצה לחזור ולתרום את חלקי, וכך היה ברור גם לצעירים ישראלים נוספים ששהו כמוני באירופה".

עם פרוץ המלחמה ישראל פעל כדי למצוא דרך לחזור מיידית לארץ. "זה לא היה פשוט בכלל", הוא נזכר. "המטוסים היו מלאים במתנדבים ומתנדבות מחו"ל עד אפס מקום. בדרך לא דרך מצאתי לבסוף כרטיס טיסה לישראל וביום השלישי למלחמה חברתי לחטיבה שלי באזור צפת ומשם עלינו אל רמת הגולן".

שתי התמונות הראשונות צולמו ברמת הגולן, וניתן לראות בהן את שיירת התול"ר, שכבר עשרות שנים איננו בשימוש בצה"ל ואת חיילי מחלקת התול"ר, גדוד 65 חטיבה 80 של הצנחנים במהלך המלחמה. 

"ביום האחרון למלחמה בגמר כיבוש רמת הגולן נסענו דרך בקעת הירדן ויריחו אל הכותל המערבי, ובמקביל להגעתנו עבדו הבולדוזרים על פינוי שכונת המוגרבים הצמודה לכותל".

חווה חובשת את צביקה

בתמונה הבאה שמצאו תחקירני החברה, נראית חווה דרורי ז"ל, חברת קיבוץ הגושרים מטפלת בתושב הקיבוץ, צביקה ז"ל, ששימש כחבלן ונפגע מרסיסי קטיושה שפגעה בקיבוץ במהלך המלחמה. חווה, אחות הקיבוץ, הצטרפה בהתנדבות עם פרוץ הקרבות אל פלוגת חובשים צבאיים שהתמקמה בסמוך כדי לטפל בפצועים הרבים ברמת הגולן בטרם פינויים לבית החולים רמב"ם. חוויותיה מהמלחמה תועדו בהרחבה בכתבה שפורסמה זמן קצר לאחר סיום הלחימה בעיתון "למרחב".

צילום: ישראל גל ז"ל, באדיבות ארכיון קיבוץ הגושרים

צילום: ישראל גל ז"ל, באדיבות ארכיון קיבוץ הגושרים

חופרים שוחות

דני ויטרבו היה ילד ביום שבו פרצה המלחמה, וכמו רבים, גם הוא ומשפחתו חפרו שוחות בחצר הבית, מתכוננים לגרוע מכל. "התמונה הזו צולמה בקיבוץ גבעת ברנר בו גרתי, במהלך תקופת ההמתנה. התבקשנו לחפור שוחות מחשש להפצצות האויב ובאותם ימים לא היו ממ"דים ומקלטים לא היו נגישים לכולם", הוא נזכר. "עשו לנו תרגולות לקראת המלחמה ולימדו אותנו איך להשתטח בשוחה ואיך לכסות את הראש. השוחה הזו נחפרה מתחת לחדר ההורים שלי בשיכון הוותיקים והילדה בתמונה היא חברת הקיבוץ תרצה ארסטר שהיתה גדולה ממני בשלוש שנים".

הקיבוץ לא הופגז במלחמה, אבל דני זוכר היטב את הלילה בו בילה במקלט, כשברקע נשמעים היטב תותחי הליגיון הירדני. "כעבור יממה איפשרו לנו לצאת מהמקלט ולא חזרנו אליו". 

טיול משפחות לסוריה

את שתי התמונות הבאות איתר ניר דביר במסגרת תהליך בניית העץ המשפחתי שהכין לפני מספר שנים. "הכל התחיל כשמצאתי במגירה של אימי קופסת פח גדולה של סוכריות, שהיתה מלאה בתמונות מן ההסטוריה המשפחתית שלנו", הוא אומר. "במסגרת ההתחקות אחר האנשים בתמונות שבקופסא, הצלחתי להגיע לבני משפחה רבים שלא הכרתי, במיוחד כאלו שחיו בחו"ל. בזמנו, הדרך היחידה לתקשרות היתה באמצעות משלוח מכתבים עם תמונות מצורפות, כשבגב כל תמונה מצויין התאריך ושמות האנשים המופיעים בה. במסגרת המחקר המשפחתי שהתעורר בעקבות מציאת התמונות, הצלחתי להגיע לאילנות נוספים של בני משפחה אחרים שעסקו גם הם במחקר גנאולוגי, וכעת יש לי מעל 1,860 בני משפחה בעץ".

בשתי התמונות מצולמים הוריו של ניר, פליקס (אבנר) ויעל דביר ז״ל. "לאבי יש סיפור צבאי מעניין מאוד", הוא מספר. "ב-1959, כשהוא כבר בן 30 ונשוי פלוס שני ילדים, הצטרף לשייטת 7 של הצוללות בתוך אלחוטן – והוא בעצם הצוללן מספר 77 שהוסמך בצה"ל. בסוף אותה שנה נשלח יחד עם משפחתו הצעירה לפורטסמות' באנגליה כדי ללמוד על הצוללות החדשות שרכש צה"ל. הוא הצטרף לצוות הראשון של "צ-73 אח"י רהב", ושירת בשייטת 7 עוד מספר שנים לאחר מכן. 

במאי 1967 (לפני פרוץ מלחמת ששת הימים) התבקש אבי לחזור לשייטת כאלחוטן בכיר על מנת ללוות את הצוללת החדשה אח"י דקר בהפלגתה ארצה, ונשלח שוב לאנגליה כדי ללמוד על הכלי החדש. איש לא ידע שבנוסף לאח"י דקר, עמדה להגיע צוללת נוספת, סודית, ושמה אח"י דולפין. ב-26 בינואר 1968, כאשר נודע שאח"י דקר נעלמה, חשבה אימי ומשפחתי שאבא שלי טבע במצולות הים. להפתעת ושמחת כולם, כאשר אח"י דולפין נכנסה לנמל, הודיעו לאימי שבעלה נמצא על סיפונה והוא בריא ושלם". 

מאוחר יותר הסתבר למשפחה שפליקס, שהיה האלחוטן של הדולפין, היה האדם האחרון שהיה בקשר עם הצוללת דקר לפני שטבעה. תפקידו היה ליצור קשר כל 8 שעות עם האלחוטן של הדקר כדי לוודא שהכל תקין, ואז להעביר את הדיווח לארץ. באחת הפעמים הוא ניסה ליצור קשר עם הדקר והם לא ענו – וכך הבינו שהיא נעלמה. "אבי פרש מחיל הים ב-1978, ודור ההמשך שהותיר אחריו שירת גם הוא בחיל הים. הוא נפטר ב-1996 בהיותו בן 68 בלבד, כך שלא זכה לראות את הרגע שבו מצאו את שרידי אח"י דקר ב-1999". 

ב-1968, כשנה לאחר המלחמה, אירגן צה"ל טיולים לאנשי הקבע ומשפחותיהם אל האתרים שנכבשו עם תום הקרבות. התמונה הראשונה שבה רואים ברקע הריסות מבנה צולמה במסגרת טיול לרמת הגולן בעיר קונטרה הסורית. התמונה השניה צולמה על רקע מסגד אל אקצה, במסגרת טיול לירושלים המשוחררת.

חזרה לארץ האבות

כשפרצה מלחמת ששת הימים הייתה נעמי רובין בת 15 ולמדה בכיתה ט'. "לפני שנקרא להתגייס, אבי דאג להביא לחצרנו פיגומים לתמיכה, ובעזרתם כיסה אחי הגדול את השוחה בחצר ביתנו בבני-ברק", היא נזכרת. "בפנים סידרנו לעצמו ספסל, מעין מדרגה שיצרנו באמצעות חפירה באדמה. השכנים נכנסו גם הם לשוחתנו, ביניהם ניצולי שואה עם תיק החפצים שלהם".

אביה של נעמי גוייס עם הטנדר שלו, שירת בסיני, והיה הנהג של עזר ויצמן ואליעזר כהן ("ציטה") בביר גפגפה. "אני זוכרת שכשאבי חזר הביתה מן הקרבות, הוא הביא עמו תרמיל ריק של פגז ועוד חפץ שעליו סמל מצרי. באשר לתמונה, היא צולמה אחרי מלחמת ששת הימים, והיא מסמלת עבורי מזכרת מטיול משפחתי שלווה בתחושת התרוממות רוח והתרגשות רבה – שהנה חוזרים לארץ אבותינו. ראשית ביקרנו בכותל בירושלים, ולאחר מכן בחברון. בצידי הדרכים, המתינו התושבים לתיירים הישראלים עם אטרקציות של רכיבה על גמלים ומכירת מזכרות. אני זוכרת שהייתה סקרנות רבה משני הצדדים".