גיליתי שהמשפחה שחשבתי שנספתה בשואה — וחנות הנעליים שלהם — עדיין קיימים ומשגשגים
תמיד ידעתי שמשפחתו של אבי נמלטה מגרמניה הנאצית כשהיה ילד קטן – ושהם הותירו אחריהם משפחה מורחבת שממנה לא שמעו עוד לעולם. הסיפורים על בריחתם וחוסנם עיצבו בילדותי את הבנתי מאין באתי. במשך עשרות שנים אספתי שברי היסטוריה משפחתית: זיכרונות פזורים ממפגשים משפחתיים, תצלומים ישנים באלבומים מתפוררים, וסיפורים שעברו מדודים ודודות. אבל מעולם לא דמיינתי כמה עוד אגלה כשאפנה ל-MyHeritage. מה שהתחיל כמאמץ לענות על שאלות שנותרו פתוחות לגבי עברי, הוביל לכמה גילויים מדהימים – ולאיחוד מרגש מעבר לאוקיינוס האטלנטי.
הבריחה מגרמניה הנאצית
גדלתי בידיעה שמשפחתו של אבי נמלטה מגרמניה הנאצית. אבי, קלאוס וולטר, נולד בשנת 1930 בגלזנקירכן, גרמניה, הצעיר מבין ארבעה אחים. אביו, וילהלם, היה חייל מעוטר ממלחמת העולם הראשונה שנפצע 3 פעמים ואף זכה בעיטור צלב הברזל. וילהלם היה בעליה של חנות בגדים שנסגרה בכפייה על ידי הנאצים, כאשר נאסר על יהודים להחזיק בעסקים. במהלך ליל הבדולח, הוא נעצר אך שוחרר על ידי קצין נאצי שוילהלם הציל את חייו במלחמת העולם הראשונה! הקצין, אלפרד מאייר, דחק במשפחה לעזוב את גרמניה לאלתר. וילהלם ומשפחתו הצליחו להימלט לפנמה בקיץ 1939. באשר לקצין – הוא שם קץ לחייו בסוף המלחמה.
עזיבתם של המשפחה הייתה קשה ומייסרת: הגסטפו השגיח עליהם בזמן שארזו, והם עברו בידוד מתוח בגבול הולנד לפני שעזבו סופית את אירופה. החיים בפנמה היו קשים; המשפחה גרה בצריף עץ על עמודים בגובה 2.5 מטר ללא חשמל, ונאבקה להתפרנס כחקלאים למרות הידע המועט בחקלאות. בשנת 1940 הם הגיעו לניו יורק, ולאחר מכן עברו לבולטימור כדי לגור בקרבת אחותו של וילהלם, ריקה, ומשפחתה, שהתיישבו שם באמצע שנות ה-30. וילהלם פתח שם חנות כובעים קטנה.
מחברת את חלקי הפאזל של העבר
מאז יום השנה ה-50 לבריחתם, משפחת כהן נהגה לארח מפגשים משפחתיים בבולטימור, מרילנד, שם התיישבה המשפחה בסופו של דבר. בשנת 2020, כשאמי נפטרה, נותרתי עם אוצר שלם של תצלומים ומסמכים. רובם לא היו מתויגים, והותירו אותי עם אינספור שאלות ללא מענה לגבי האנשים שמופיעים בהם. למרות שתיעדתי חלק גדול מההיסטוריה המשפחתית של אבי בספר שנקרא My Father’s Family ("המשפחה של אבא שלי"), הבנתי שעדיין יש פערים. החלטתי לחפור עמוק יותר. בן זוגי, דניס, ואני אהבנו לצפות בתוכנית Finding Your Roots בטלוויזיה, אז חשבתי שגנאלוגיה עשויה להיות המפתח למילוי החסר.
העסק המשפחתי ששרד את התופת
בהדרכתה של חברה, ברנדה לנו, מהקהילה המקומית שלי בגריניץ', ניו יורק, התחלתי לחקור כלי גנאלוגיה מקוונים. תוך כדי מחקר על ההיסטוריה המשפחתית שלי ב-MyHeritage, ברנדה נתקלה בעץ של מישהי בשם דגמר בסאראק מגרמניה, שנראה היה שיש בינינו קשר משפחתי. יצרתי קשר עם דגמר, שכבר השקיעה שנים בחקר ההיסטוריה המשפחתית המשותפת שלנו. התברר שבעלה הוא אחיינה של אשתו של דוד-רבא שלי, פריץ גרינבאום: וואלי בסאראק.
למרות שדגמר לא דיברה אנגלית, בנה תרגם בנדיבות ואיפשר לה לשתף אוסף מדהים של תיעוד ותצלומים. היא גילתה לי שאח של סבתי, פריץ, למעשה לא נספה בשואה: הוא שרד את המלחמה ולקח בחזרה את חנות הנעליים המשפחתית, שאותה נאלץ למכור לגרמני "ארי" בשנת 1938. חנות הנעליים הזו עדיין מנוהלת על ידי קרובי משפחתנו, 150 שנה לאחר שהוקמה לראשונה.
הידיעה הזו הייתה מדהימה: לא ידעתי שבן משפחה כלשהו מהענף האירופי שלנו שרד.
גיליתי ענף משפחתי נוסף ששרד
בעקבות הגילוי המדהים הזה, החלטתי להירשם ל-MyHeritage בעצמי. זמן קצר לאחר מכן, קיבלתי הודעה מגבר בשם פיטר גריטסן מלליסטאד שבהולנד. העצים שלנו התאימו, וכשגיליתי איך, נדהמתי: סבתו ז'אנט כהן, שנספתה בשואה, הייתה אחותו של סבי מצד אבי.
לא האמנתי – ענף נוסף של משפחתי שרד!
הוא היה נרגש ליצור איתי קשר, והתחושה הייתה לגמרי הדדית.
החלטתי שאני חייבת לנסוע לאירופה כדי לפגוש את משפחתי החדשה.
במרץ האחרון, בני הבכור טיילור ואני יצאנו למסע לפגוש את פיטר ואת בני דודינו בגרמניה. פיטר ואשתו, הילי, קיבלו את פנינו בחום באמסטרדם ובלליסטאד, והראו לנו את ביתם ואת נופיה היפים של הולנד. לאחר מכן, פיטר הסיע אותנו לוויטן שבגרמניה כדי לפגוש את משפחת גרינבאום שלי – בני הדודים שעדיין מנהלים את חנות הנעליים.
בריטה, סוזן, פיטר, קירסטן, ורנר, טיילור ודגמר באיחוד מרגש מול חנות הנעליים של גרינבאום
תחושת חיבור עמוקה ומרגשת
בוויטן התקבלנו בזרועות פתוחות על ידי משפחתו של ורנר גרינבאום. ורנר – בנו של דוד-רבא שלי פריץ – חגג את יום הולדתו ה-82, והוא אירח בראנץ' שהפך למפגש משפחתי מחמם לב.
הדובדבן שבקצפת היה שדגמר ובתה בריטה נסעו 3 שעות כדי להצטרף אלינו. זה היה מושלם. הצחוק, הסיפורים המשותפים ותחושת החיבור העמוקה היו בלתי נשכחים.
בית ילדותו של אביה של סוזן בגלזנקירכן, גרמניה.
בדרכנו חזרה ללליסטאד, עצרנו ליד בית ילדותו של אבי בגלזנקירכן, גרמניה.
לשמר את העבר למען הדורות הבאים
כשחזרתי הביתה, המשכתי להשתמש ב-MyHeritage כדי למלא את הפערים בהיסטוריה המשפחתית שלנו. אני עובדת על הנספח השלישי לספר ההיסטוריה המשפחתית שלי, ומשלבת בו את הסיפורים והתמונות שאספתי. אני גם חוקרת את ה"שטולפרשטיין" (אבני נגף), אנדרטאות לזכר בני משפחה שנספו בשואה. הסימנים הללו, המשובצים ברחובות ברחבי אירופה, מנציחים את חייהם וגורלם של קורבנות רדיפות הנאצים.
My Father’s Family, הספר שכתבה סוזן
בכל התהליך הזה, MyHeritage העשיר את חיי בדרכים שלא דמיינתי. הוא חיבר אותי עם קרובי משפחה שלא ידעתי על קיומם, חשף את ההיסטוריה המשותפת שלנו, ונתן לי את הכלים לשמר אותה למען הדורות הבאים. תודה לכם מקרב לב.
תודה רבה לסוזן כהן על ששיתפה אותנו בסיפורה המדהים, שפורסם לאחרונה גם ב-The Washington Post. אם גם אתם גיליתם תגלית מרגשת עם MyHeritage, נשמח לשמוע עליה! אנא שלחו אותה אלינו דרך הטופס הזה או במייל לכתובת stories@myheritage.com.
