השבוע לפני 70 שנה: טבח בתי הזיקוק, שוגרמן הישראלי ושיטה חדשה למיון ביצים

תגובות0

הימים שאחרי ההצבעה על תכנית החלוקה באו"ם היו מתוחים. המאבקים האלימים בין הערבים ליהודים התרחשו מדי יום וכמעט בכל מקום. צד אחד פוגע במשנהו, שבתורו נוקט בפעולת תגמול. לא היה צריך הרבה כדי להצית את הרוחות, וזה בדיוק מה שקרה בבתי הזיקוק בחיפה – אירוע שהוביל להסלמה חמורה שתוצאותיה מאות הרוגים בשני הצדדים • זמרת אמריקאית מגיעה להופעות בארץ, ואדם אחד בקהל מחליט בו ברגע שהוא יקדיש את חייו למוסיקה. מי היה האיש, מה עלה בגורל הקריירה שלו, איך הוא קשור לדודאים ומה אמר עליו יהורם גאון? • ובפינת האנקדוטות: פרסומת בחרוזים ואיך ממיינים ביצים באופן מדעי?

מדור שבועי מיוחד: לכבוד יום העצמאות ה-70 ההולך ומתקרב, נסקור בכל שבוע את האירועים החשובים, המעניינים, המרגשים והמשעשעים שהתרחשו השבוע ערב הכרזת העצמאות ב-1948 – ואתם מוזמנים להצטרף. יש לכם חומרים יוצאי דופן מלפני 70 שנה? ההורים צילמו תמונה יפה שנשארה באלבום? צילמתם וידאו ישן ששוכב בבוידעם? אולי אפילו כתבתם יומן אישי מאותם הימים? אנחנו ב-MyHeritage קוראים לכם לשלוח אלינו תמונות, סרטונים, מסמכים או כל דבר אחר שנראה לכם מעניין. פנו אלינו בפייסבוק או כתבו לנו למייל: israel70@myheritage.com

מפרץ חיפה – חבית נפץ תרתי משמע

במשך שנים רבות שלט המנדט הבריטי בשטחים נרחבים במזרח התיכון. ב-1927, לאחר שהתגלה שדה נפט בצפון עירק, החלו הבריטים לתכנן הקמת צינור שיחבר את עירק לים התיכון.

בחיפה באותם הימים כבר היתה קיימת תשתית להקמת נמל חדש, המקום התאים לעגינת מכליות נפט גדולות ואפילו רכבת העמק עברה לאורך התוואי. מכאן, שהבחירה במפרץ חיפה כנמל מוצא לצינור הנפט החדש היתה ברורה. כך בעצם הונחו היסודות להקמת אזור התעשייה של בתי הזיקוק כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

עבודות ההקמה ארכו מספר שנים, ואף נמשכו תוך כדי מלחמת העולם השנייה. את העבודות עבור הבריטים ביצעו ערבים ויהודים כאחד, וכך נוצרה מציאות שערב ההצבעה על תכנית החלוקה עבדו בבתי הזיקוק מעל 1,500 ערבים וכ-500 יהודים.

בתי הזיקוק בחיפה בתחילת שנות ה-50. מתוך "האנציקלופדיה של ישראל בתמונות"

טבח בתי הזיקוק: האות לאירועים אלימים שגבו חייהם של מאות

חודש ויום אחד בדיוק חלפו מאז היום ההיסטורי ההוא בכ"ט בנובמבר. מכונית ובה אנשי אצ"ל מתקרבת אל עבר שער הכניסה למפעל בתי הזיקוק בעיר בעת שקבוצה גדולה של פועלים ערביים עומדים במקום. לפתע מושלכות מתוך המכונית קופסאות שימורים שבתוכן חומר נפץ. הפיצוץ היה עז, וכשהתפזר העשן התבררו תוצאותיו: גופותיהם של שישה פועלים ערביים היו מוטלות על הארץ, כשבסמוך אליהם 42 פועלים ערביים אחרים שנפצעו.

פעולת התגובה לא איחרה לבוא, והיא היתה אכזרית.

עמיתי הפועלים הערביים שנפגעו ביקשו נקמה. הם הסתובבו במפעל ולקחו מכל הבא ליד – סכינים, מוטות ברזל ומקלות. ואז, כהמון זועם, החלו לטבוח בפועלים היהודים שמסביבם. מסע הקטל האכזרי נמשך כשעה, ורק בזכות הגעתם של חיילים בריטים הושלט לבסוף סדר במקום. או אז התבררו הממדים הטרגיים: 39 פועלים יהודיים שעבדו במקום נהרגו ו-49 נפצעו.

בעקבות הטבח: נקמה בערבים ומאבקים פנימיים בין היהודים

אלא שברוח תופעת פעולות התגמול של הימים ההם האירוע לא הסתיים, אלא גרר אחריו תגובות נגד. עוד באותו היום מחליט ארגון ההגנה לנקום. עשרות לוחמי הארגון נשלחים לשכונות שנמצאות בקרבת ערביות בדרום מזרח העיר חיפה, שם הניחו כי התגוררו רבים מבין משתתפי הטבח. ההוראות שקיבלו הלוחמים היו "להרוג מקסימום של גברים בוגרים ולהרוס ריהוט", אבל להימנע מהריגת נשים וילדים. גם פעולה זו הסתיימה בתוצאות קשות: למעלה מ-60 תושבי הכפר נהרגו, וביניהם, על פי כמה מהעדויות, גם נשים וילדים.

אבל בנוסף לפעולת התגמול נגד הערבים, בארגון ההגנה חשו שהחשבון עם ארגון האצ"ל עדיין פתוח. לא ייתכן, אמרו לעצמם אנשי ההגנה, שהאצ"ל יעז לטלטל את המציאות השברירית גם כך. בראיית ההגנה הדבר חיבל במטרת העל – הקמת מדינה.

על כן החליט הארגון להשליט את מרותו על ארגון האצ"ל. לצורך כך נחטפו שניים מאנשי הארגון שהיו שותפים להתקפה על הפועלים הערביים בבתי הזיקוק שהציתה את האש מלכתחילה. אחד החטופים, ידידה סגל, אף מצא את מותו אחרי החטיפה, דבר שעורר סערה ציבורית והפך לימים לאחת מנקודות השיא במאבקים הפנימיים בין שני הארגונים.

ידידיה סגל ז"ל. תעלומת מותו גרמה לשבר בין ההגנה לאצ"ל

כותרות העיתונים מעידות על חילוקי הדיעות שנתגלעו בין היהודים שחיו אז בארץ, כאשר אחת הכותרות אף קובעת כי מותו של סגל מנע הסכם בין הארגונים היהודיים.

דוגמה נוספת ניתן למצוא בטור דעה בעיתון אחר, בו נכתב כי "כל עם העומד במערכה דואג קודם כל לרכישת בעלי ברית. הוא דואג לפחות למניעת ריבוי השונאים. הוא מבקש אפילו לרכוש לו אהדה בקרב העם שאיתו הוא עומד בקשרי מלחמה. פעולת האצ"ל בבתי הזיקוק בחיפה היא "בגדר טירוף. למטה מזה: היא בגדר בגידה".

על רקע האירועים: נקודת אור של סולידריות בין יהודים לערבים

התוהו ובוהו שנוצר איים להבעיר את כל העיר, שכן השמועה על המאורעות האלימים הרבים הגיעו מן הסתם גם למפעלים אחרים שבהם עבדו ערבים ויהודים במשותף. דווקא על הרקע הזה ראוי לציין מפעל אחד שבו נהגו היהודים והערבים במקום באופן שונה, והוכיחו שאפשר גם אחרת.

במוסכי הרכבת המנדטורית בקישון עלה מספר הפועלים הערביים על היהודים. החשש שהמאורעות במפעל בתי הזיקוק יחזרו על עצמם היה גדול, ולא בכדי – מספר פועלים ערביים במוסך אכן ביקשו לבצע פעולת נקם. ואולם, בנקודה זו התערבו ראשי איגוד פועלי הרכבת הערבי ומנעו מבעדם לעשות זאת. היהודים אף זכו לליווי צמוד לביתם עד שהגיעו בבטחה.

חודשיים לאחר מכן פורסם באחד העיתונים מכתב באנגלית של מנהל הרכבת הבריטי, בו הוא משבח את העובדים היהודיים והערביים שמצליחים לשמור על שגרת עבודה למרות המתיחות הפוליטית בין הצדדים.

שוגרמן הישראלי

"כמה וכמה זמרות באו אלינו בזמן האחרון מאמריקה, אולם זמרת כושית מייחדת את תשומת הלב. כי אפילו באמריקה של ימינו לא קל לכושי לעלות בשלבי הפרסום".

למעט הניסוח המעט מיושן והמילה "כושית", המשפט הזה יכול היה להתפרסם גם היום. למען האמת המשפט הזה פורסם היום, אבל לפני 70 שנה – אז החלה את סיבוב ההופעות שלה בארץ הזמרת מיים ריצ'רדסון.

ריצ'רדסון לא הפכה לכוכבת אמריקאית ענקית. מדוע, אם כך, ראוי לציין את ביקורה? ובכן, מסתבר שאחת ההופעות שלה בארץ היא שגרמה ליוצר ישראלי צנוע ונחבא אל הכלים לפצוח בקריירת יצירה מוסיקלית שנגדעה בטרם עת.

סיבוב הופעות מפואר

נדמה שעורכי העיתונים העבריים לפני 70 שנה התרגשו במיוחד מהגעתה של הזמרת, שכן דבר בואה לארץ לווה בלא מעט ידיעות שכללו גם ציטוטים, תמונות ומידע על נטיותיה הפוליטיות.

במפגש עם עיתונאים בתל אביב אמרה: "אנו הכושים שמחנו עם היהודים בארצות הברית כשאושרה הקמת המדינה היהודית על ידי האו"ם".

עוד נכתב עליה שאביה היה עבד ולכן היא ניחנה ברגישות נפשית. "מכאן אהדתי הטבעית למעפיליכם ופליטיכם", צוטטה.

עיתון אחר כתב ש"הזמרת נמנית עם חוגי האמנים המתקדמים בארצות הברית וקרובה לחוגים יהודים ציוניים. בכוונתה לסייר ולראות את החיים בקיבוצים ובהתיישבות החדשה וכן להכיר מקרוב את ארץ ישראל העברית".

סיבוב ההופעות של ריצ'רדסון בארץ היה ארוך במיוחד. יותר מחודשיים היא בילתה כאן, והופעותיה הרבות פורסמו במדורי התרבות בזה אחר זה.

רגע של הארה: אברהם פררה בקהל

אחת ההופעות של ריצ'רדסון התקיימה בפני חיילים בירושלים. לפי עיתון של חיילים מהתקופה, היא ירדה ממשוריין ושאלה את החיילים 'איפה אני יכולה לשיר?' לא היתה ברירה: סידרו לה ג'יפ ותאורה, הגברה לא היתה, הקהל שלה מנה בערך 20 איש, והיא עמדה על הג'יפ ושרה את '12 שערים לעיר הקודש'.

לימים סיפר לעיתון הארץ הפזמונאי והפובליציסט דן אלמגור, כי חברו אברהם פררה היה אחד מאותם 20 איש שחזו בריצ'רדסון, וכי ברגע הזה החליט פררה להתחיל לעסוק במוסיקה. "הוא סיפר שהיה בבית, מדוכדך בשל מות אביו, כשפתאום קרא לו חבר ואמר שאיזו חבשית משוגעת צועקת על ג'יפ. 'רצתי לשם', סיפר אברהם, 'ראיתי אשה מדהימה שרה שירים כושיים, וידעתי שאני רוצה להיות זמר ולשיר את השירים האלה'".

אברהם פררה. (צילום מסך מתוך ערוץ היוטיוב של דן אלמגור)

המוסכניק וצמד הדודאים שכמעט היו לשלישיה

פררה נולד ב-1934 בירושלים. אביו נהרג בהתקפה על שיירת הדסה כשהיה רק בן 14, אז החל גם לעבוד במוסך "המקשר" בירושלים. הוא גדל להיות אדם עניו, וכפי שהעידו עליו מכריו, נחבא אל הכלים וברח מאור הזרקורים. עם גיוסו לצה"ל לא חשב על שרות בלהקה צבאית כי לא העלה בדעתו שיש אפשרות כזו.

כחייל בחיל החימוש שר את השיר "מלגנייה" בגלי צה"ל. איש הרדיו הוותיק, מרדכי פרימן, האזין לתוכנית ועודד את פררה לשיר יחד עם צמד הזמרים בני אמדורסקי וישראל גוריון, והשלישייה החלה להופיע בירושלים.

דן אלמגור, ששמע על ההרכב המוצלח, נזכר: "החלטנו לעשות לשלישייה אודישן והזמנו אותם לתל אביב". ביום הבחינה הופתענו לראות שרק אמדורסקי וגוריון הופיעו. 'איפה הזמר המוביל?' שאלנו אותם. 'לא, תראו, הוא ירושלמי', הם השיבו. כשתפסתי את פררה ושאלתי אותו מדוע לא בא לבחינה, הוא אמר, 'אני עובד במוסך. אני צריך להיות שם כל בוקר בשש. לא אכפת לי תל אביב, אני לא יוצא מירושלים'. וכך נולדו 'הדודאים'".

פררה אמנם פספס את ההזדמנות להיות חלק מהרכב מצליח, אבל הוא לא ויתר על המוסיקה והאמנות.

במשך השנים הוא הקליט שירים רבים, כתב ליוצרים אחרים ושיחק לצד דודו זר במחזמר מצליח ששמו היה, כמה סמלי, "אל תקרא לי שחור". המחזמר, שהועלה בשנת 1972 כלל מוסיקה שחורה וערכים שהתכתבו עם שוויון, אחווה וסוף לאפליה. האם זו היתה דרכו הפרטית של פררה לסגור מעגל עם הזמרת רי'צרדסון כהת העור, שיצרה אצלו את ההארה 15 שנים קודם לכן?

גם שיריו של פררה הושמעו בתחנות הרדיו הישראליות לעתים תכופות, בעיקר בשנות השישים והשבעים. אבל למרות ההצלחה תמיד נשאר בירושלים. וגם במוסך.

יהורם גאון מפרגן, רחוב בירושלים נקרא על שמו

פררה נפטר ב-1984 מדום לב פתאומי כשהוא בן 50 בלבד. אף שהקליט מאות שירים באולפני קול ישראל, תקליטו המסחרי היחיד "פגישה" יצא רק אחרי מותו.

כמחווה של כבוד לאיש שאהב כל כך את ירושלים ולא היה מוכן לעזוב אותה, החליטו בעירייה לקרוא לאחד הרחובות בשכונת הולילנד על שמו.

בתכנית רדיו שהקודשה לזכרו, אמר עליו יהורם גאון כי היה "זמר בעל קול עמוק ועשיר, אומן מוסיקלי ואינטיליגנטי, רציני אך גם בעל הומור. ומעל הכל הוא היה אדם. אדם מלבב, חברי, אציל נפש. בעל הליכות אריסטוקרטיות. אין עוד כמו אברהם פררה. איש חמודות ויוצר רב השראה".

האנשים שאהבו את שיריו הצטערו כל השנים על מה שהם ראו כקריירה מפוספסת והחליטו לעשות מעשה. בעבודת נמלים הם ליקטו בארכיון קול ישראל את כל ההקלטות של פררה. כ-400 שירים נמצאו, ומתוכם נבחרו 94 שירים שרובם מעולם לא הושמעו. שירים אלו אוגדו לאוסף שראה אור בשנת 2007.

פינת האנקדוטות: פרסומות, קריקטורות ומודעות מלפני 70 שנה

 

 

 

 

 

כל העיתונים המופיעים בפוסט באדיבות אתר "עיתונות יהודית היסטורית"

השאר תגובה

האימייל שלך יישמר באופן פרטי ולא יופיע בתגובה לפוסט.