המנכ"ל שלנו גלעד יפת מביא את סיפורם של בני משפחתו שנספו בשואה

תגובות0

המייסד והמנכ"ל של MyHeritage גלעד יפת חושף את ההיסטוריה האישית שלו לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לזכר בני משפחתו אשר נספו בשואה. קראו את סיפורו להלן.

בשנה שעברה פרסמתי פוסט בפייסבוק שהוקדש לזכרם של בני משפחתי מצד אבי, בני משפחת פת/יפת, אשר נספו בשואה.

בלוג זה מעלה על נס את זכרם של קורבנות השואה מצד משפחתה של אמי ובייחוד את משפחתה של סבתי מצד אמי: משפחת חבויניק. מרבית בני משפחתה של אמי ניצלו מן השואה הודות לראייתו מרחיקת הלכת של ד"ר אריה לייב חבויניק (אורן), דודה של סבתי, שנולד ב-1890 בעיירה רוז'נוי, הנמצאת כיום בבלרוס ואשר הייתה בעבר חלק מפולין. שאיפתי ללמוד יותר על אודות אבותיי, בני משפחת חבויניק, הייתה המפתח לעניין האישי שלי בגנאלוגיה, שהחל כאשר הייתי בן 13. משפחת חבויניק היא משפחה יהודית קטנה מאד, וכל הנושאים שם משפחה זה הם קרובי משפחה. אני כותב כאן בפירוט רב יותר אודות ד"ר חבויניק משום שהוא היה אישיות כה מרתקת, וכן מכיוון שכפי שתראו להלן, אני חב לו את עצם קיומי.

ד"ר אריה לייב חבויניק מחזיק בבנו, מתתיהו, בסביבות 1924.

באותם ימי אפליה קשה – שבהם נמנעה מיהודים הקבלה לאוניברסיטאות בכל רחבי אירופה – הייתה הצלחתו של אריה לייב חבויניק להירשם ללימודי רפואה באוניברסיטת ג'נבה בגדר מאורע נדיר ביותר. הוא הגיש את עבודת התזה שלו והפך לרופא אף-אוזן-גרון. נדירה באותה מידה הייתה הצלחתה של רעייתו היהודייה אסתר (אטיה) שהתקבלה אף היא ללימודי רפואה באותה אוניברסיטה. היא הפכה לרופאת שיניים.

אריה לייב חבויניק ורעייתו אטיה בשווייץ, בסביבות 1920.

אריה לייב חבויניק עלה לארץ ישראל בשנת 1922, כ-25 שנים לפני הקמת המדינה, בעזרת גיסו, הד"ר חיים בוגרשוב המיתולוגי, מי שהיה המייסד והמנהל של הגימנסיה הרצליה. היה זה בית הספר התיכון העברי הראשון בארץ.

כאנקדוטה, אציין כי עיריית תל אביב חלקה כבוד לד"ר בוגרשוב וקראה על שמו רחוב בתל אביב בעודו בחיים, צעד שלו הוא התנגד בצניעותו ושהוביל אותו לשנות את שם משפחתו מבוגרשוב לבוגר על מנת להימנע מקישור בינו לבין הרחוב! הקשר המשפחתי בין ד"ר חבויניק לבין ד"ר בוגרשוב נוצר לאחר נישואיהם לשתי אחיות בנות משפחת מדניצקי: אטיה ומינה.

האחיות מינה (משמאל) ואטיה (מימין) מדניצקי, בסביבות 1910.

לאחר עלייתו ארצה ביקש הד"ר חבויניק לנצל את ניסיונו כדי להעניק לתושבי הארץ שירותים רפואיים טובים יותר מאלה שעמדו לרשותם באותה העת. הוא הקים בתל אביב בית חולים אשר נשא את שמו, שבו הוענק טיפול לבני כל הדתות. ד"ר חבויניק הפך כה מפורסם בזכות כישוריו וניסיונו בריפוי, עד כי שייחים ערבים מכל רחבי המזרח התיכון היו מגיעים לתל אביב כדי לקבל טיפול מידיו.

הוא היה אדם כישרוני ואנרגטי בעל תחומי עניין רבים. מעניין לציין כי הוא היה גם בונה חופשי ונבחר לראשות לשכת הבונים החופשיים בא"י בשנת 1944. ד"ר חבויניק חזה כי ליהודים לא היה כל עתיד באירופה באותה התקופה האפלה ועמל ללא הרף בעשור שנות ה-30 כדי להביא את כל בני משפחתו לארץ ישראל. הוא נשא בעצמו בהוצאות הנסיעה שלהם, רכש בעבורם בתים שבהם יוכלו להתגורר ודאג להכשרתם ולהשמתם המקצועית. כל בני המשפחה שניצלו מן השואה הודות למעשיו חבו לו את חייהם.

בין בני המשפחה הרבים שאותם הציל הייתה אחייניתו, סבתי מצד אמי, חנה חבויניק. היא עלתה לארץ ישראל בשנת 1930 מרוז'נוי, התגוררה בביתו והפכה לאחות בבית החולים שלו – מקצוע שבו עסקה לאורך כל שנות חייה. כיום בית החולים חבויניק אינו קיים עוד – הבניין בסגנון הבאוהאוס שבו שכן בתל אביב שופץ ומשמש כיום כלשכת רואי החשבון בישראל (ראו צילום להלן).

 

מסע חזרה בזמן: אותו הבניין בתחילת שנות ה-30 של המאה שעברה, בתקופת בנייתו של בית החולים חבויניק. סבתי חנה חבויניק עומדת במרכז, לובשת צעיף לבן ולצדה דודתה אטיה מדניצקי, רעייתו של ד"ר חבויניק.
סבתי חנה חבויניק ממשיכה להתנדב כאחות לאחר פרישתה.

בן נוסף למשפחת חבויניק, ששמו הלך לפניו, היה אחיה של סבתי חנה חבויניק, ד"ר מנחם חבויניק (אורן). הוא היה מורה וגם שחמטאי חובב. לאחר שזכה מספר פעמים באליפות השחמט של העיר קרקוב בפולין הוזמן לנבחרת השחמט הלאומית של פולין וייצג את מדינתו באולימפיאדת השחמט השנייה בשנת 1928. נבחרת השחמט הפולנית הייתה חזקה ביותר. מרבית חבריה היו יהודים, ובעזרתו של אחיה של סבתי, זכתה הנבחרת במדליית הארד באולימפיאדת השחמט שנערכה באותה שנה. נבחרת פולין המשיכה לזכות במדליות באולימפיאדות כמעט מדי שנה לאחר מכן, עד 1939. לאחר מכן הושמדו או גורשו מרבית יהודי פולין ומעולם לא עלה בידה של פולין לשחזר את ימי תהילתה כקדם.

מנחם חבויניק שרד את מלחמת העולם השנייה באירופה ועלה לישראל בשנת 1949. חרף גילו המתקדם ותשישותו מן הסבל שהיה מנת חלקו במלחמה, הוא חזר לשחק שחמט. להפתעת כולם, הוא הוכיח כי עדיין לא כבו אצלו ניצוצות הגאונות. בשנת 1951 הפך לאלוף ישראל הראשון בשחמט, ואז, כאשר הוא כבר בשנות ה-50 לחייו, שב להשתתף באולימפיאדת השחמט העולמית שלוש פעמים נוספות, כחבר בנבחרת מדינת ישראל שזה אך נולדה. הוא היה מורה לפיזיקה בגימנסיה העברית הרצליה ונודע בחוכמתו ובחוש ההומור שלו. הוא מת מהתקף לב בגיל 60 – הגברים בני משפחת חבויניק סבלו מלב חלש ורבים מהם הלכו לעולמם מהתקפי לב בגיל צעיר יחסית.

ד"ר מנחם חבויניק קד בפני דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, לאחר זכייתו באליפות ישראל בשחמט בשנת 1951.

הודות לד"ר אריה לייב חבויניק עלו מרבית בני משפחת חבויניק לישראל וניצלו מאימי השואה. ביניהם הייתה אמו של ד"ר חבויניק, שרה הניה חבויניק, שהיא הסבתא רבתא-רבתא שלי (ואשר אמי שרה קרויה על שמה), כל אחיו ואחיותיו ורבים מאחייניו ואחייניותיו. אחד האחיינים שלא שרדו היה אברהם (אברשה) חבויניק, בן דוד מדרגה ראשונה של סבתי, אשר למד משפטים בווילנה, בירת ליטא. הוא הצטרף לשורות הפרטיזנים בהנהגתו של אבא קובנר בגטו וילנה, אשר המוטו שלהם היה "לא נלך כצאן לטבח". אברשה חבויניק הפך לאחד ממנהיגי תנועת ההתנגדות, הוא נתפס על ידי הנאצים והוצא להורג בתלייה. לאחר מותו זכה במדליה מממשלת פולין על אומץ ליבו. התמונה מטה מרמזת על אופיו העשוי לבלי חת, שעמד בניגוד לתווי פניו העדינים.

אברשה חבויניק, פרטיזן.

אחד מאחיו של אברשה, יוסף (אופקה), הצליח לעלות לישראל והפך למפקד בית הספר לטייס של חיל האוויר הישראלי.

אימו של אברשה, דובה חבויניק (לבית לוקשבסקי) נספתה בשואה. היא עלתה לארץ ישראל עם שניים מבניה (אחיו של אברשה) והתגוררה בארץ מספר שנים; אולם ממש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה היא שגתה ושבה לאירופה לביקור ומצאה שם את מותה במהלך המלחמה. התמונה להלן מציגה אותה במרכז, עם אברשה משמאלה ואופקה מימינה – התמונה צולמה לפני עלייתה לארץ וחזרתה הרת הגורל לאירופה.

אחת מאחיותיה של סבתי, אהובה (ליבקה) חבויניק, דחתה את ההזמנה לבוא לארץ. ייתכן כי הייתה זו החלטתו של בעלה. היא הייתה נשואה לישראל בילאוס אשר היה בעל חנות לחומרי בניין ברוז'נוי והיו להם שני ילדים קטנים, מרים וחיים. הם העדיפו להישאר ברוז'נוי וארבעתם נרצחו בשואה. הם היו, בהתאמה, דודתה, דודה ובני דודתה מדרגה ראשונה של אמי.

אחותה של סבתי ליבקה חבויניק (לובשת שמלה עם הדפס), עם ילדיה מרים וחיים, אשר כולם נספו. אחותה לאה חבויניק (למעלה מימין) עלתה לארץ בעזרתו של ד"ר חבויניק וכך ניצלה.

שנים לאחר מכן, בישראל, כאשר הסבתא-רבתא שלי רחל חבויניק (לבית דיסקין) הייתה אוחזת את אמי בידיה, היא הייתה פורצת לעתים בבכי תוך שהייתה נזכרת במרים חבויניק, נכדתה הבכורה, שנרצחה בהיותה ילדה.

מרים (מירה) בילאוס, בתה של ליבקה חבויניק. נרצחה בגיל 11. הייתה בת דודתה מדרגה ראשונה של אמי.
סבתי חנה חבויניק (משמאל) ואחותה הגדולה ליבקה חבויניק (מימין), אשר נותרה מאחור ברוז'נוי ונספתה בשואה. התמונה צולמה זמן קצר לפני שסבתי חנה הותירה את חייה הקודמים מאחור ועלתה לארץ ישראל. עבור חנה הייתה תמונה זו אמורה לשמש כמתנת פרידה מאחותה ליבקה. הן מעולם לא התראו שוב.
בקשת האזרחות של אחותה של סבתי לאה חבויניק בפלשתינה ארץ ישראל המנדטורית. שמה מופיע כאן בצורתו האנגלית, ליזה, ומצוינים בה שני נותני החסות שלה: ד"ר בוגרשוב וד"ר חבויניק. הבקשה הוגשה בשנת 1941. מספר שנים לאחר מכן התנדבה לאה לחיל העזר (ATS; מבוטא לעתים קרובות כראשי תיבות), חיל הנשים של הצבא הבריטי במהלך מלחמת העולם השנייה, כדי לסייע במלחמה נגד הגרמנים. לאה לא נישאה מעולם, וכולם קראו לה "הדודה לאה".

סבתי חנה חבויניק שגשגה בישראל. היא נישאה לשמואל איזקסון ונולדו להם שתי בנות: אמי שרה ודודתי ציפורה. לשתיהן יחד יש 11 ילדים ו-40 נכדים.

זהו חלק קטן מסיפורה של משפחה יהודית אחת, משפחת חבויניק מרוז'נוי, אולם הוא מייצג סיפורים דומים רבים. המשפחה הזו לא הוכחדה בידי הנאצים והצליחה לבנות לעצמה עתיד חדש בישראל. MyHeritage קיימת בזכות העובדה שהם שרדו.

אני מקדיש כתבה זו לזכרם של בני משפחת חבויניק אשר נספו בשואה, בין מיליוני אחרים. יהי זכרם ברוך.

תגיות: בלרוס, מנכ"ל, משפחה, גלעד יפת, היסטוריה, שואה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, ישראל, זיכרון, תצלום, פולין, מלחמה, מלחמת העולם השנייה, מלחה"ע השנייה

 

תגיות:

השאר תגובה

האימייל שלך יישמר באופן פרטי ולא יופיע בתגובה לפוסט.