עצוב ומרגש: שלמה בראבא מגלה בשידור חי מידע על משפחתו בשואה

עצוב ומרגש: שלמה בראבא מגלה בשידור חי מידע על משפחתו בשואה

תקופת מלחמת העולם השנייה והשואה נחשבות לחור שחור מבחינה מחקר היסטוריה משפחתית כי מעבר למותם של מיליונים, גם תיעוד רב ובתוכו מסמכים, תמונות וספרים – לא שרדו. אבל למרות זאת, חשוב וגם אפשר לבצע מחקר שורשים ולהגיע לתיעוד מרגש שיחשוף את מסלול החיים של בני משפחה שחיו בתקופת השואה. וגם במחקר המשפחתי של שלמה בר אבא, כשצוללים לעומק הפרטים, מגלים כמה בני המשפחה שלו אהבו אחד את השני והיו מלוכדים, ואיך הצליחו למצוא את הדרכים לעזור אחד לשני עד כמה שהיה ניתן בתנאים הבלתי אפשריים שהם חיו בהם.

צפו בקטע המלא מתוך התכנית חדשות הבוקר בערוץ 12:

אימו הדה לבית קורנהאוזר נולדה ב-1919 בכפר ראיצ'ה שבפולין למשפחה מרובת ילדים. אנחנו איתרנו את התמונה הבאה ובה נמצאים כל האחים לבית קורנהאוזר – אחיה של אימו של בראבא – לאון, יוז'ק, אימו הדה מסומנת בעיגול אדום, אחר כך מרדכי (מוטק), מאלווי, מקס שנספה ועוד נגיע לסיפורו, ואחרון עומד יעקב (קובה).

למשפחה היו שני בתים וחנות כלבו, שבה סבו של בראבא עבד כל יום עד מאוחר. שבועיים בלבד לאחר צילום התמונה הזו פורצת המלחמה, וילדי המשפחה נמלטו לכיוון רוסיה, אבל ברגע שמגיעות הידיעות שהגרמנים פלשו לפולין, הם החליטו לחזור להורים שנשארו מאחור. כשהגיעו לכפר הם פגשו את הוריהם חסרי כל, כי הנאצים הרסו את אחד הבתים ואת חנות הכלבו. בתמונה הבאה אותה ראה בראבא לראשונה נראים סבו וסבתו וילהאם ואנטונינה בזמן המלחמה, כשעל זרועותיהם הסרט הלבן שאולצו לענוד, לסימון היותם יהודים.

המשפחה כולה הגיעה למצב כלכלי רע מאוד, ופשוט עבדו בשביל פרוטות בניקיון שירותים ורחובות. למזלם, הבית השני עדיין היה בבעלותם והפך להיות המקום בו התגוררו בני המשפחה, עד אשר הועברו לגטו סוחה בסקידזקה ב-1939. היה מדובר בגטו פתוח, שאמנם הוקף בגדר, אבל השמירה עליו הייתה פחות קפדנית וניתן היה לצאת ממנו לעבודה עם הצגת תעודות. רוב הצעירים היהודים בגטו עבדו דרך קבע בעבודת כפייה. בני המשפחה של בראבא עבדו לעיתים בסלילת כבישים, ועל פי שיחות עם המשפחה אימו הדה עבדה במפעל תפירה, ולאון, אחיה של הדה, עבד בבית חרושת ונפחות.

לבני המשפחה – בתמונה הבאה שצולמה טרם המלחמה – היו גם כמה תפקידי מפתח בגטו. אח נוסף של הדה יעקב (קובה) שמסומן באדום, הגיע לתקופת המלחמה עם השכלה רפואית, והוא פשוט הפעיל שם קליניקה, והפך לרופא הגטו – טיפל בחולים בלי לגבות מהם תשלום, ומדי חודש ביקר בכל בתי היהודים כדי לבדוק את מצב התברואה בהם.

דודה אחרת, מאלווי, שגם כן שרדה ומסומנת באדום, היתה גבוהה ובולטת. בשלב מסויים הנאצים עמדו לבחור אדם שישמש כקאפו במקום. אף אחד מהיהודים, כמובן, לא רצה לזכות בתפקיד המפוקפק, וגם מאלווי ניסתה להסתתר מאחור, אבל למרות זאת הנאצים בחרו דווקא בה. אז אמנם הגורל זימן לה את התפקיד הבלתי קרוי, אבל היא, מצדה, ניצלה אותו על מנת לעזור לבני משפחתה בהברחת אוכל, ועל פי העדויות בזכותה אימו של שלמה הצליחה לשרוד בזמנים קשים. על פי הסיפור של בני המשפחה – דוד אחר, יוז'ק, מונה לדווח לנאצים על אספקת המזון, וכך הצליח להבריח אוכל למשפחה. ניכר שהאחים עזרו אחד לשני ככל שרק יכלו, לא משנה איפה ואיך, וככה הצליחו לשרוד.

במהלך המחקר איתרנו 2 תמונות נוספות שבראבא לא הכיר. בראשונה אפשר לראות בברור את הטלאי הצהוב על הבגד של האדם מימין עם הכובע, ומי שמסומנת בעיגול בצד שמאל היא לא פחות מאשר אימו של בראבא. ככל הנראה התמונות האלה צולמו באביב 1941. התמונה השנייה צולמה באותו היום, עם אותם האנשים.

המציאות מאחורי התמונות האלה לא פשוטה. מדובר ב-1941, בגטו פולני, ולכן נשאלת השאלה מדוע עלה לפתע הרעיון הציני לתת ליהודים לצאת להצטלם ביום אביבי יפה? מה יכולה להיות הסיבה לצילום הקבוצתי כאשר בקרוב המצולמים אמורים להישלח אל מותם? על פי בני משפחה של בראבא התברר שהתמונות צולמו על ידי הנאצים עצמם במטרה להראות את "מצבם הטוב" של היהודים במקום. הגרמנים כפו את ההעמדה הסוריאליסטית הזו שבה חלק מהאנשים אפילו קצת מחייכים. ללא ספק, שתי התמונות מנסות להסתיר את הטרגדיה האנושית שהתחוללה שם.

בזמן שמשפחת אימו של שלמה נמצאת בגטו סוחה, אחד האחים, מקס, נמצא באותו זמן בקרקוב, שם הוא חי. במהלך המחקר איתרנו מסמך בגרמנית מ-1940 עם שמו של דוד מקס, כשהגרמנים כבר שולטים בקרקוב, ועורכים מעין מפקד כדי לדעת מי היהודים מעל גיל 14 והיכן הם גרים, אולי כהכנה לצו עבודות הכפייה שהוטלו על היהודים בני ה-12 עד ה-60. כמו כן, במסמך מצויין גם שמקס עבד כצורף, ואכן ידוע שהנאצים המציאו חוקים שמטרתם לשדוד באופן שיטתי את היהודים. מתוך 60 אלף יהודים בקרקוב ערב המלחמה נספו רבים, בינהם גם מקס.

נחזור לגטו סוחה בו שהתה אימו של שלמה בראבא: ב-1943 הגרמנים מבצעים סלקציות – ובעצם מחלקים את תושבי הגטו לשתי קבוצות: מי שמיועד לעבודות כפייה, ומי שמיועד להירצח. את הצעירים הנאצים החליטו להשאיר בחיים, כי עדיין יש להם כוח לעמוד בעבודות הכפייה, אבל את המבוגרים התכוונו לשלוח אל מותם. בניסיון נואש של המשפחה של בראבא להציל את הוריהם, הם מלבישים את האמא בבגדים שמשווים לה מראה צעיר, ואת האבא מחביאים במרפאת הגטו של יעקב. אבל כשסבא וילהלם שמע שהעלו את אשתו סבתא אנטונינה על משאית הגירוש, הוא יצא ממחבואו והצטרף אליה – והשניים נרצחו באושוויץ באותה שנה.

הדה, אימו של שלמה בראבא, מועברת בין מספר מחנות, אבל בסופו של דבר היא וחמישה מאחיה מצליחים לשרוד. לאחר המלחמה האחים הם חוזרים לכפר הולדתם ומתאחדים, ולקראת סוף שנות ה-40 היא עולה ארצה – לנתניה.

וכעת למחקר השורשים של יצחק – אביו של שלמה בראבא: סבא של סבא שלו, מנחם מנדל, נולד ב-1801. הוא היה בין הרבנים החשובים והשמרניים באזור מזרח גרמניה – מערב פולין של היום. אביו היה הרב אליעזר ליפמן, דיין העיירה ליסה בגרמניה, שהיום נקראת "לשנו" בפולין. באותה תקופה תנועת ההשכלה היהודית התרוממה באזור ויהודים עודדו מגמות אינטלקטואליות, חדשנות והתחדשות תרבותית ורוחנית כמו ספרות ועיתונות בעברית. סב סבו של שלמה בראבא הרב מנחם מנדל, שהיה כאמור קפדן ונוקשה, זעם על התופעה וראה בה כפגיעה ברוח הדת. הוא מחליט לעקור מן המקום ולנדוד כמעט 200 ק"מ מזרחה לעיירה זדוסקה וולה, והופך להיות רב מוכר וחשוב באזור מגוריו החדש. איתרנו את תמונת המצבה שלו – והדגשנו את שמו מנחם מנדל. לכך מצטרפת טרגדיה נוספת – לסבא שלמה וסבתא אסתר היו 4 ילדים שמתו בילדות, לפני שנולדו להם 7 ילדים בריאים, ביניהם אביו של בראבא, יצחק חנוך, שנולד בלודז ב-1913.

סבו שלמה חסיד שמופיע בתמונה למטה, נולד ב-1865 בזדוסקה וולה. הוא נשא עימו סיפור טראגי שהחל בילדות והמשיך כל חייו. כשהיה בערך בן 10, אבא שלו נסע ל-ורוצלאב לנסיעת עסקים ומת שם במפתיע. למחרת, הטרגדיה העמיקה כאשר גם סבא שלו נפטר – מה שאומר שסבא של שלמה בראבא אמר קדיש על שניהם יום אחר יום, במשך כל חייו.

בנערותו, יצחק נהג ללכת ברגל ללימודים בחיידר, ובדרך היה עובר ליד מרכז תנועת נוער ציונית. קולות השירה שבקעו מן המקום משכו אותו פנימה, והוא התחבר לאנשי התנועה הציונית. הוא החליט להצטרף לסמינר הכשרה לעלייה לארץ ישראל, והתרחקותו מהדת הפכה לעובדה מוגמרת כשיום אחד חזר הביתה בלי פאות ובלי כיפה. כעבור זמן מה הוא הודיע להוריו שבכוונתו לעלות ארצה, מכיוון שאנשי הסוכנות אמרו לו שהאדמה באירופה בוערת, מה שבדיעבד, כמובן התברר כהנחה מדוייקת.

התמונה הבאה היא ככל נראה התמונה המשפחתית של כולם יחד. היא צולמה באירוע הפרידה מאביו של בראבא, שעומד מאחורי הוריו שלמה ואסתר. ערב העלייה יצחק אמר למשפחתו שלדעתו הם שגו כשהחליטו לא להצטרף אליו, והם הסכימו בצער, אבל בגלל שלא השיגו סרטיפיקטים מבעוד מועד האופציה לעלות ארצה נסגרה בפניהם.

ב-1939 אביו של בראבא עלה על ספינת מעפילים והגיע לארץ 5 חודשים בלבד לפני פרוץ המלחמה. בחופי הארץ הספינה נתפסה על ידי הבריטים, ובמסמך המעצר שאיתרנו ניתן לראות שבחקירתו הוא מפברק פרטים. במקרה או שלא במקרה, הוא אף ממציא לעצמו דמות שמבוססת במידה מסויימת על סבא-רבא שלו, מנחם מנדל, רב שהגיע מעיר בגרמניה – ומעניין לציין שהדמות המומצאת אליה נכנס עומדת בניגוד לאמונתו של אבא של שלמה בראבא, שהרי הוא לא התחבר לעניין הדת. מכל מקום, יצחק שוהה במעצר כשבועיים, משתחרר, ומתחיל לעבוד כסבל אוניות בנמל חיפה.

בזמן שיצחק עושה בארץ את צעדיו הראשונים, משפחתו בלודז מתמודדת עם מציאות קשה בשואה. לישראל ורדיגר, שהיה נשוי לאחותו של יצחק, מרים, היו מספר עסקים מצליחים בפולין וזאת הסיבה שהוא ומשפחתו החליטו לא לעלות לארץ. המחקר שלנו עלה על תעודה שלו מתוך הגטו, בשפה הגרמנית, שיכולה לתאר במשהו את המציאות בה חיו. בריבוע המודגש באדום צויין שישראל מונה לדווח לנאצים על מצב הירקות בגטו, וכי היתה לו זכות להסתובב בגטו בשעות העוצר. לצערנו, למרות "התפקיד" שקיבל, חמשת דודיו של בראבא וסבתו אסתר נרצחו, כמו גם אחיו התאום של סבו של בראבא, שנספה בעיר פיוטרקוב. ניתן לומר שבעצם היחידים ששרדו מהענף הזה הם אביו של בראבא ודודו חיים, שעלה לארץ שנים קודם.

בישראל הוריו של בראבא מתחילים להכות שורשים – הם מכירים בנתניה, מתחתנים, ומביאים את שלמה בראבא לעולם ב-1950.

אביו של שלמה עודד אותו מגיל צעיר להיות שחקן, ואפילו הדמות המיתולוגית של יאצק מ"זהו זה" מבוססת על אביו יצחק. בתמונה הבאה מתוך העיתון מעריב אנחנו רואים אותו "נכנס לדמות" – מעין חלוץ שהשתתף במלחמות והכיר כל פינה בארץ. כנראה שלא במקרה המונח המיתולוגי "יאצק תמיד נופל וקם" מתכתב עם המונח "משואה לתקומה".

אבא של בראבא במעריב, 1989. צילום: אידית זילברמן

אבא של בראבא במעריב, 1989. צילום: אידית זילברמן