שורשים וזכרונות: היומן הישן של אמא רואה אור
- מאת ניתאי אלבוים
מקהילת קוזין, בת מאות יהודים, היא נותרה כמעט לבדה. את סיפור הטבח וההישרדות הבלתי נתפס העלתה על הכתב בעת הגירוש לקפריסין. אחרי מותה, בתה הופכת את היומן שהשאירה לספר, וממשיכה לחפש מזכרות ושורשים
מאז שטל זוכרת את עצמה, היומן מלווה אותה כצל. מגולל בעברית של פעם המשלבת מעט שגיאות ומבני לשון שהמציאה תוך כדי כתיבה צפופה, על דפים ישנים שמספרים סיפורים שהדעת לא מסוגלת להכיל. סיפורים על מחיקתה של עיירה שלמה מעל פני האדמה, על רציחות מחרידות של בני משפחתה. על הישרדותה הבלתי נתפסת של אימה. עכשיו, לאחר מות האם, החליטה לצלול את העבר המשפחתי ולפרסם את הכתבים, לדאוג שהסיפורים ייחשפו ברבים, ממש כפי שהועלו על הכתב בקפריסין ב-1946. "אני רואה בזה שליחות", אומרת טל לוסטיגמן, משתמשת MyHeritage ותיקה, שלאורך שנים ארגנה אירועי זיכרון בסלון על סיפורה של אמה. לאחר שנפרדה ממנה במהלך מגפת הקורונה, היא החלה לצלול לעומק ההיסטוריה המשפחתית, נאחזת בכל פריט מידע ו"התאמה חכמה" ב-MyHeritage. נזכרת. מתגעגעת.
רבקה לבית זלוטניק נולדה ב-1925 בעיירה קוזין שבחבל ווהלין במערב אוקראינה, אז חלק מפולין. כבר בילדותה למדה עברית. ביוני 41', ימים ספורים מתחילת מבצע ברברוסה, שעטו הגרמנים לתוך העיירה השלווה. הם החלו לשדוד מכל הבא ליד, העלו באש בתי כנסת, רצחו גברים על "סיוע לקומוניסטים". בחודש מאי 42' רוכזו מאות יהודי העיירה, שהיוו מחצית מאוכלוסייתה, בגטו. תוך שבוע, חצי מהם הובלו לבורות ונרצחו בירי. באוקטובר נרצחו גם האחרים. מעטים הצליחו לברוח אך נתפסו בידי איכרים מקומיים, הוסגרו ונרצחו אף הם. רק 30 הוסתרו וניצלו. רבקה הייתה אחת מהם.
"ביום השני לבואם הם באו אלינו הוציאו את מישקה שלנו, כי כל משפחתנו נאספה אצלנו, בעת צרה זו. הוליכוהו אותו למקום לא ידוע, ואחרי שעות, נודע לנו כי הוא נהרג על ידיהם. טאבולקה הוא אשר הסית עליו כי היה לו איזה עניין פרטי לפנים. לפני חצי שעה ישב איתנו מישקע ובן רגע כבר איננו. בימים הבאים החלו להתעסק העסיק [השגיאות בציטוטים לאורך הפוסט מופיעות במקור – נ.א] את כל היהודים לעבודות קשות גם גברים ונשים ובשעת העבודה היכו אותנו והתהוללו במלא חפצם. אני גם בוסקא, זיסוף ציפה ועוד נערות עסקנו יום יום בנקית הרצפות במשכנותיהם ומה נעלבות היינו אז, מה רב הצער היה והסבל, להיות נכנעות לפניהם, ולסבול בשתיקה כל לעג לצד היהודים, שעות העבודה ונוכחנו יחדיו עמהם, היו שעות של עינויים נוראיים"
"בקרב משפחתינו הייתה ועידה קצרה מה לעשות לאן ללכת ואיך להתחבא ובינינו שני תינוקות רכות, ודבורהלה בת השנה ורוחלה ז"ל בת שנה. לבסוף החלטנו עתי עם משפחתה לעת עתה עזבה את עיירתנו ופנתה לכפר ז'אבוקריק אלי איכר מכיר להתחבר אצלו בימי הפרעות, נחום עם בני משפחתו אף הוא הלך לכפר אבינו על מכיריו"
סיפור ההישרדות של רבקה הוא יוצא דופן. למשפחתה הייתה תחנת קמח ליד נהר סמוך לעיירה. שם, מאחורי מפל, הסתתרה בבור עם הוריה וכמה מבני המשפחה. בת אחותה הייתה תינוקת, ואי אפשר היה להסתירה שם לאורך זמן. דינה, אימה של רבקה (וסבתה של טל), שחשבה שבאישה מבוגרת לא יעזו לפגוע, נותרה בחוץ עם הנכדה. שתיהן נרצחו. לרוב בני המשפחה חיכה גורל דומה. ביום השחרור הסובייטי, רבקה מצאה עצמה בבור, לגמרי לבדה. הם היו שישה אחיות ואחים. ככל הידוע, מלבדה, את התופת שרדה רק טובה אחותה שעלתה ארצה לפני השואה כחלוצה.
"קור ולחות ורפש וחושך ומים עד הברכיים ופחד ואיום כל זה סובבוני בהיכנסי אל מערה זו וככה ישבנו רועדים מקור ובאימת מות כל הלילה וכל היום השני, עד לפנות ערב, מבלי דעת מה נעשה שם מלמעלה עם אמי ורחלה ועם יצחק ועם יתר האנשים. כל צלצול של מים נופלים נחשב אצלנו כירייה אך באמת לא הגיעו אלינו שום צלצולים מפני רעש המים החזקים שנופלו על ידינו והיא בלמה הכל. כל רגע היה אצלנו כמו שנה"
"מי שלא סבל על בשרו סבל כזה לעולם לא ידע, מה זאת פרדה כזו, ומה זאת בכלל צער. הלכתי ואפילו לא הרגשתי לאן הולכת. נגד עיני ניצב אבי כשהוא הולך עתה שקוע במחשבותיו רועד מקור והתרגשות בלב שבור ועצוב מאוד, ובידו מוטלת ידה של חייקעלע הקטנה והרועדת אף היא מקור החודר בעד שמלתה הקרועה והדקה אל בשרה הרך והצנום מהתפתחותה המשונה. הם שניהם הולכים וחושבים בואי על אודותי כמו אני על אודותם. חשבתי שהלב יתפרץ לרסיסים. הדמעות זלגו וזלגו בלי הפסק. ואני לא עצרתי אותם"
אבל התלאות לא תמו. תינוקת נוספת במשפחה בשם דבורה נמסרה לאישה נוצרייה, תוך הבטחה שתשיב אותה למי מהמשפחה שישרוד. חסרת כול, עוד לא בת 20, רבקה הצליחה לאתר את הילדה, אך אותה אישה סירבה להחזירה. ערכאה משפטית ראשונה פסקה לטובת האישה, אבל רבקה לא ויתרה ועתרה בשנית. הפעם הוחלט שהילדה תימסר לחסותה, אך אותה אישה חטפה אותה בעגלה רתומה לסוסים ונמלטה. בסיוע חיילים רוסים ופרטיזנים חמושים, רבקה הצליחה לחטוף אותה בחזרה ויצאה איתה למסע הימלטות ברחבי אירופה. דבורה עלתה ארצה בעליית הנוער. דודתה רבקה, שהייתה מבוגרת מכדי להצטרף למסגרת, הבטיחה שתעלה מיד אחריה. היא הגיעה לכאן באוניית המעפילים "כתריאל יפה" – והייתה מהראשונות שגורשו על ידי שלטונות המנדט הבריטי למחנות המעצר בקפריסין. שם גם העלתה את הסיפור על הכתב.
"התחיה.
בעיני הגויים היינו כמו מתים שקמו לתחייה. לא לאחד או אחת הבאנו לידי התפעלות כה גדולה עד לידי טירוף דעת, עד לידי פחד עצום. ובאם נפגשנו במקרה עם מכיר משלהם או מכירה הייתה ממש מפחדת להתקרב בחשבה שיש לה עניין עם שד או "רוח רעה" העולה מתחתית, מהגיהנום. אנחנו מצידנו היינו עושים מכל זה מחזה יפה, ומתמלאים נחת ועונג בהביט על בהלתם. אבל זה היה עונג לרגע קט, חלף ועבר ואנו נשארנו שוב במציאות האפורה. חיים יום-יומיים הם אשר הדאיגו אותנו. וזה הייתה בעיה לגמרי לא קטנה ברוסיה אז אחרי השחרור. לי הייתה כותונת קרועה ותחתונים אשר שכחו מזמן את הלובן האמיתי שלהם, שמלת חורף מאוד ישנה, תלאה על תלאה, ומצד התלאות עוד חור גדול, ככה שהתביישתי ללכת בלי"אדרת" ישנה גם היא, עלי, אשר נשארה לי עוד מזמן לימודי בגימנסיה, היא אשר שמשה לי כל-הזמן אדרת וגם שמיכה וגם כר בבת אחת. על הרגלים היו מגפיים צבאיים אשר קיבלתי מחיל יהודי רוסי. זה כל הרכוש אשר היה לי. נוסף לזה לא היה לי בית ולא אוכל ולא כסף. ורציתי לקחת את דבורהלע מהגויים איפה שהייתה. מצב בהחלט לא מבריק"
בחלק המסיים של היומן, שנכתב לאחר מספר שנים, כותבת רבקה לדבורה: "לצערי הרב שוב נאלצתי להיפרד ממך. את נלקחת על ידי פעילי העלייה עם יתר הילדים למסע סופי לארץ. כמה שבועות ואולי יותר נסעה הקבוצה שלכם דרך כל מיני ארצות אירופה, ובשנת 1945-6 הגעתם למחוז חפצכם. הידיעה הראשונה אודותיך קיבלתי בהיותי בקפריסין. כי היו לי הרבה קשיים ועיכובים בדרך. נפגשנו שוב כעבור שנה בקיבוץ יגור. מכאן ואילך-חיינו, שלי ושלך דבורה התנהלו בצורה נורמלית פחות או יותר ואין לי מה להוסיף. זולת זאת: אני מעלה את הזיכרונות האלה דבורהלע למענך, לילדיך ולדורות הבאים. אל תשכחו לעולם מה עשה לנו "עמלק".
"היומן מוכר לנו היטב עוד מילדות", אומרת טל. "הוא המתין במגירות ליד המיטה של אימא ומדי פעם עלעלנו בו. יש שם סיפורים איומים ונוראיים לצד סיפורי גבורה ותושייה שאי אפשר בכלל להבין. יש גם טראומות שלא זכרה בעת כתיבת היומן ועלו מאוחר יותר, כמו איך למשל היא הסתתרה ברפת וניצלה ברגע האחרון, בחוכמה רבה, מתקיפה מינית. אני כל הזמן חושבת לעצמי מה ידעתי אני בגיל הזה, ומה היא כבר הספיקה לעבור". ספר שהתבסס על עדות אימה – "רבקה, הקטנה של הזלוטניקים" – כבר פורסם. כעת שוקדת טל, בסיוע "יד ושם", על הפיכת היומן ככתבו וכלשונו לספר. היא מבטיחה לא לשנות פסיק, מוקסמת מהכתיבה ומהניסוחים, ומספרת שגם האקדמיה ללשון עברית שקיבלה עותק שותפה להתלהבות: "יש משהו כל כך שובה לב בכתיבה שלה, במילים שהיא בחרה, במושגים שעדיין לא הייתה להם מקבילה. בטעויות הקטנות".
כמחווה לזלוטניק, שם נעוריה של אימה שפירושו צורף, טל קראה לבנה הצעיר צור אופיר. היא ממשיכה לנבור בעץ המשפחתי ולחפש עוד מזכרות ושורשים.