כך חילצה MyHeritage את אחד מעובדיה באוקראינה שסבו היה חסיד אומות העולם

כשמשפחת גלונסקי קיבלה לפני 80 שנה את ההחלטה האמיצה והמסוכנת להציל אם ובת יהודיות, היא לא שיערה בנפשה כיצד המעשה הזה יתגלגל וישפיע על חיי צאצאיה. היא ודאי לא דמיינה שעשורים רבים לאחר מכן, המעשה האצילי שלה יוביל לחילוץ הירואי של הנין מפני סכנת חיים.

זה הסיפור על האופן שבו הצליח צוות MyHeritage, כנגד כל הסיכויים, לדאוג למעבר בטוח עבור אחד מעובדי החברה ובני משפחתו אל מחוץ לקרבות באוקראינה.

נס במקום המסתור

הסיפור מתחיל ביוני 1943 במחוז טרנופול, כיום שטח אוקראינה. לאחר האקציה השלישית של היהודים מגטו טרבובליה, סופיה קלסקי בת ה-10 ואימה נמלטו לשדות הרחק מהעיר. במשך חודשים הן שוטטו בשטח הכפרי, מתקיימות מטוב ליבם של חקלאים שהסכימו לתת להן מעט מזון. אבל מאימת הגרמנים, איש לא היה מוכן להחביא אותן. הן הגיעו לכפר שבו התגוררו סבה וסבתה של סופיה עד לכיבוש הגרמני, שם היו להם חברים מקרב השכנים הפולנים.

באחד הלילות נכנסה סופיה לבית משפחת גלונסקי. היא הזדהתה כנכדתם של מאיר ורוזה שטרן שהתגוררו בכפר. אם המשפחה אנה הכניסה את סופיה ואת אימה לבית וסיפקה להן סעודה, אבל לא העזה להשאירן במקום. היא הציעה שיסתתרו בגינת הירק הסמוכה. למחרת הפצירה בהן לעזוב, אך משהבחינה עד כמה הן מותשות, החליטה לתת להן עוד יום. באותו הלילה, כך סופר, התרחש נס: סבא מאיר הופיע בחלומו של אבי המשפחה וויטק והזהיר אותו כי אם יגרש את בתו ונכדתו מהבית, יקרה לו אסון. וויטק סיפר על החלום לרעייתו ומיהר להכניס את השתיים הביתה, כשהוא מכין עבורן מסתור באסם.

משפחת גלונסקי, שהיו קתולים אדוקים ועניים מאוד, חלקו את פרנסתם הדלה עם האורחות. שניים מילדי המשפחה, בן הזקונים טאדק ואחותו פאולינה, התגוררו עדיין בבית וסייעו באופן מעשי בהגנה על הפליטות היהודיות. התפקיד של טאדק היה לעמוד על המשמר ולהשגיח שאף זר לא מתקרב למחבוא. הוא לא הורשה להזמין חברים לחצר. אחותו שימשה כאשת הקשר, כשהיא מעבירה לשתיים מסרים והנחיות. כך חלפו תשעה חודשים, עד לשחרור האזור בחודש מרץ 1944.

בפברואר 2001 הכיר "יד ושם" בוויטק, אנה ושני הילדים כחסידי אומות העולם.

הבית שהיה צמוד לאסם בו הוסתרה המשפחה היהודית

תקועים באוקראינה

כאן הסיפור שלנו קופץ בזמן לימינו – שנת 2022. אוקראינה נערכת למלחמה. צוות MyHeritage חרד לגורל עובדי החברה בקייב ועושה ככל שביכולתו כדי לסייע ולארגן להם מגורים חלופיים זמניים. קצתם, עם זאת, מחליטים להישאר בעיר. אחד מהם הוא עובד בשם נזאר. הצוות שלנו ניסה לשכנע אותו לעזוב לפני שהפלישה יוצאת לדרך. קתרינה ברייטמן, מנהלת התפעול בחברה, אפילו יצאה למשרדים בקייב כדי לשוחח עם אחרוני העובדים שעוד נותרו שם. אבל למרות כל מה שאמרה, נזאר התעקש שהוא לא מסוגל לעזוב את המדינה. מאוחר יותר הבנו למה: לרעייתו לא היה דרכון, והוא סירב לעזוב בלעדיה.

כשרוסיה פלשה לאוקראינה, נזאר נאלץ להתקדם לעבר הגבול. לאחר שבוע בטרוסקבץ, הוא הבין שהאספקה הולכת ואוזלת ושבקרוב לא יישאר לו ממה להאכיל את משפחתו. יתרה מזאת: כגבר מעל גיל 18, הוא אמור היה להתגייס לשורות הצבא האוקראיני – כלומר, לעזוב את המשפחה מבלי לדעת אם יוכל עוד לשוב אליה.

נזאר שיתף בחששותיו את ג'ייסון, המנהל הישיר שלו, שיצר שוב קשר עם קתרינה וביקש עזרה. קתרינה לא ידעה כיצד תוכל לסייע. לאחר ישיבות פנימיות שקלנו להציע לו להגיע לגבול הרומני ולהמתין שם להזדמנות לעבור, כשאנחנו מוכנים לשלם כל סכום שיתבקש. אלא שבלי דרכון היה ברור שרעייתו לא תוכל לחצות את הגבול, ומסיבות ברורות השניים לא הסכימו להתפצל.

ואז אמר ג'ייסון לקתרינה משפט אחד ששינה את התמונה כולה: "אם זה יכול לסייע, נזאר הוא נצר לחסידי אומות עולם".

איסוף ראיות

קתרינה התקשרה לנזאר ושאלה מה הוא יודע. הוא שלח לה תמונה של דודתו דריה המחזיקה בתעודה. הוא העביר גם את מספר הטלפון הישראלי של ענת גדיש, זו שידה מחבקת את הדודה כאן בתמונה:

מימין לשמאל: אורן הרפז, ענת גדיש, דריה גלונסקי (אחייניתו של טאדק, סבו של נזאר) ועמית הרפז. עמית ואורן הם צאצאים של סופיה

קתרינה התקשרה מיד לרועי מנדל, מנהל מחלקת המחקר שלנו, הגם שהיה זה ערב שבת. בשלב הזה כבר היו בידיהם פרטי המשפחה של נזאר ממאגר "יד ושם", ובמקביל בעלה של קתרינה העביר את החומר לקולגות שלו במשרד החוץ.

"האמנתי בכל ליבי שככל שמדובר בנכד למי שהוכרו כחסידי אומות עולם, יש לנו חובה מוסרית לחלץ אותו ואת משפחתו מהסכנה, ולהחזיר טובה תחת הטובה שעשו אבותיו למען בני עמנו", אומרת קתרינה.

בינתיים המבצע נמשך: רועי יצר מיד קשר עם משפחתה של ענת וגילה שמדובר בנכדתה של סופיה – אותה ילדה שניצלה בזכות טאדק, סבו של נזאר. ענת העבירה מסמכים המעידים על הקשר והציעה את עזרתה ככל שיידרש.

נזאר ובני משפחתו עם צאצאיה של סופיה, בעת ביקור במקום שבו היא הסתתרה בזמן המלחמה

המסמכים ששלח בעלה של קתרינה הגיעו בינתיים למחלקה הרלוונטית במשרד החוץ, והוכח מעל לכל ספק שמשפחת סבו של נזאר אכן הצילו יהודים בשואה. באותו הרגע יצר משרד החוץ קשר עם נזאר וקבע להיפגש עמו בגבול פולין.

המסע המפרך אל הגבול

למחרת בבוקר החל נזאר את מסעו לגבול הפולני. לאחר כשבע שעות נהיגה, הצוות שלנו התבשר כי אנשי משרד החוץ לא יכולים לפגוש אותו במעבר הגבול, ויש צורך בתיאום נקודת מפגש חדשה. נזאר נאלץ לנסוע שלוש שעות נוספות ברכב, עם נשים וילדים ממשפחתו, ולבסוף הגיע לתור בן 14 הקילומטרים של שורת הרכבים הממתינים לעבור את הגבול. הוא מסר את פרטי לוחית הזיהוי של רכבו, וקיבל את המיקום המדויק של צוות משרד החוץ – וכך, לאחר כל התלאות – הם מצאו אלה את אלה:

נזר (במרכז), עם נציגי משרד החוץ

אנשי הנציגות הישראלים מסרו לנזאר את המסמכים הדרושים והנחו אותו כיצד להסביר את מצבו המיוחד בביקורת הגבולות. בשלב הזה, אף אחד לא ידע שיידרשו לו 24 שעות נוספות רק כדי להגיע למעבר – והוא נאלץ להעביר עוד לילה לבן ללא הפסקות או מנוחה. קתרינה הציעה לנזאר לעצור לשינה קלה, אך הוא סירב: אפילו תנומה חטופה הייתה עלולה לעלות לו במקומו בתור, במה שהוא תיאר כג'ונגל אחד גדול.

קתרינה המשיכה לעקוב כל העת אחר ההתקדמות של נזאר דרך ה-GPS, שנע בקצב של כמה מאות מטרים לכמה שעות.

לכל אורך הזמן הזה נשמר עמו קשר רציף. הוא נשמע לחוץ ולחלוטין לא היה בטוח שהכול יהיה בסדר וייגמר בשלום. ברקע השיחה שמעה קתרינה קולות ילדים. התברר כי ברכב, נוסף על נזאר, נמצאו רעייתו, גיסתו וילדיה. בהחלט לא הייתה זו נסיעה פשוטה לילדים קטנים.

נזאר היה מעט מבולבל: האם עדיף שיעבור את ביקורת הגבולות עם המשפחה, או בנפרד? אילו מסמכים הוא צריך להציג ומתי? קתרינה בדקה עבורו שוב ושוב, השיבה לכל השאלות וניסתה לעודד את רוחו.

ואז, סוף סוף, הוא הגיע לגבול.

הם החליטו לחצות יחד: נזאר ילך ראשון ואחריו היתר. קתרינה המתינה במתח לטלפון, מוכנה להשיב לשאלות מביקורת הגבולות. ואז הגיעה ההודעה הקולית המיוחלת: "חצינו את הגבול האוקראיני!!"

עכשיו קתרינה הבינה שהחלק הקשה כבר מאחוריהם. הגעתו של נזאר עם בני משפחתו למקום מבטחים הייתה רק עניין של זמן. הוא עדיין לא היה בטוח ושאל שוב ושוב כיצד להתקדם. קתרינה המשיכה לעודד ולהנחות אותו, כשהוא בציפייה דרוכה לראות את הרכב שלו חוצה את הגבול דרך מצלמת הרשת. או אז הגיע העדכון ממשרד החוץ שאכן, נזאר חצה את הגבול. ההתרגשות הייתה בשיאה.

נזאר חצה את הגבול! המשימה הושלמה.

קתרינה ובעלה, אנשי משרד החוץ, רועי וג'ייסון – כולם עבדו יחד וגרמו לזה לקרות. הודות לעבודה הנפלאה שלהם – והודות למעשים ההירואיים של בני משפחתנו מהדורות הקודמים – נזאר ומשפחתו בטוחים עכשיו בוורשה.

נזאר עדיין מתקשה לעכל את כל מה שקרה. "מעולם לא חשבתי שאקום בבוקר מרעש פיצוצים ואעיר את אשתי במילים 'המלחמה התחילה, אנחנו צריכים לעזוב את הבית שלנו!'… הכל היה כמו סיוט. קשה לי לתאר במילים את ההבנה שהרגשנו כשהפחד והבהלה הכריעו אותנו ברגע. לא ידענו מה מחכה לנו, אבל הבנו שהחיים השלווים שלנו כמו שהכרנו אותם לא יהיו אותו הדבר בעתיד הקרוב. אי אפשר להפריז במה שהצוות של MyHeritage ומשפחתה של סופיה עשו עבורנו. התמיכה שקתרינה וג'ייסון נתנו לנו הייתה חשובה מאין כמוה – הם פשוט היו איתנו בקשר כל הזמן, יום ולילה. כל האנשים עשו עבורנו את הבלתי אפשרי! כולם עשו הכל ואפילו יותר מזה כדי להבטיח את בטחוננו! אנו מוקירים את עבודת הצוות, כי עד שאשתי ואני הצלחנו לעבור את הדרך, הרגשנו כל העת שאיננו לבד, שיש מישהו שאכפת לו מאיתנו ושהוא תומך בנו. לא ייאמן שהמעשה הטוב שעשה לפני שנים רבות סבי יהיה זה שיביא להצלתנו עשרות שנים לאחר מכן. אין ספק שנזכור את התמיכה הגדולה ואהבה הרבה עד סוף החיים!"

היו אלה מעשיהם של אבות אבותיו של נזאר, שהובילו להצלת צאצאיהם ברגע שהזדקקו לעזרה. קתרינה והקולגות שלה ב-MyHeritage חשים זכות גדולה על ההזדמנות לגמול להם על המעשה הטוב.

אנו מתפללים לשלומם של אלו שעדיין נמצאים במצוקה באוקראינה, ומחיילים לשובם של השקט והשלווה במהרה.