המחקר המשפחתי של דליה ברקי – סיפור שהפך להצגת תיאטרון

דליה ברקי לבית נויפליס ידעה במשך שנים שיש לה בן דוד, אי שם, שנעלם בזמן מסך הברזל ועקבותיו נעלמו. אביה, וורנר ז"ל, סיפר לה כי היתה לו אחות בשם אלי שהתחתנה עם אדם בשם ארווין האס. השניים הביאו לעולם ילד בשם פטר שככל הנראה נמצא ברוסיה, אולם הקשר עמו נותק. "אבא שלי ידע שהם הגיעו לרוסיה וניסה לשלוח מכתבים כל השנים לכתובת שהיתה לו, אבל הוא אף פעם לא קיבל תשובה", מספרת דליה.

הזמן חלף ודליה ניסתה למלא את רצונו של אביה שנפטר ב-2004. "במשך שנים ניסינו למצוא את פטר האס, לא רק אני אלא גם בני משפחה אחרים, אך ללא הצלחה", היא אומרת. "יום אחד בעלי סיפר לי על קהילת MyHeritage – עמוד ייעודי שבו אנשים שנקלעים למבוי סתום במחקר המשפחתי שלהם מבקשים עזרה ממשתמשים אחרים ב-MyHeritage". דליה החליטה לנסות לכתוב פוסט עם הפרטים הרלוונטיים בעמוד הקהילה של MyHeritage. "באותו רגע חשבתי לעצמי שהסיכוי לא גבוה, אבל לא היה לי מושג כמה אני טועה. שום דבר לא הכין אותי למה שעמד לקרות".

"אני יודעת מה קרה לאחות של אבא שלך"

זמן קצר לאחר מכן יצרה עם דליה קשר חוקרת גרמנייה המתגוררת במוסקבה שראתה את הפוסט ב-MyHeritage. היא זיהתה את הפרטים והאמינה שיש לה הרבה יותר מקצה חוט. "במהלך מחקר שערכתי פגשתי בחור בשם ארווין שסיפר לי את סיפור משפחתו", כתבה החוקרת. "היו לו בעיקר השערות. הוא אפילו לא ידע בדיוק על שורשיו היהודיים. החלטתי לעזור לו והצלחתי למצוא עבורו פרטים מעניינים על משפחתו. לצערי עליי לבשר לכם שפטר נפטר", אמרה, "אבל בנו – ארווין, הקרוי על שם הסבא, חי ומתגורר ברוסיה. ברצוני לקשר אתכם עימו".

דליה התקשתה להאמין למראה עיניה, אבל כאשר החוקרת ציינה את השם ארווין האס האסימונים התחילו ליפול. "ארווין הרי היה גיסו של אבא שלי. לראשונה מזה שנים הכיוון היה נראה נכון".

דליה יצרה קשר עם ארווין והשניים קבעו מייד לשוחח בסקייפ. "כשראינו אחד את השנייה בפעם הראשונה בשיחת הוידאו ההתרגשות היתה רבה. התברר לי שגם ארווין עשה מחקר משפחתי משלו, ובדיוק כמוני – גם הוא הגיע למבוי סתום".

השניים השלימו אחד לשני את הפערים בהיסטוריה המשפחתית, והחליטו שעליהם להיפגש ללא דיחוי. דליה ובעלה המריאו למוסקבה ונפגשה לראשונה עם בן דודה. הפגישה פנים מול פנים היתה עוצמתית. דליה פגשה שם לא רק את ארווין, אלא גם את אשתו, ילדיו ובני משפחה נוספים. במפגש הביתי המשיכו להחליף פרטים והסתכלו באלבומים. דליה הראתה לארווין תמונות משפחתיות שהוא מעולם ידע על קיומן.

מסך הברזל, מחנות הכפייה והק.ג.ב

ארווין הקשיב רוב קשב, וכשהגיע תורו השלים לדליה פרטים הקשורים לאלי, אחותה של אביה ז"ל. כך גילתה דליה כי אחד מקרובי משפחתה עונה ונרצח בידי הק.ג.ב. "כשהתחיל הבלאגן בגרמניה אלי ובעלה ארווין ברחו לצרפת", סיפר לדליה בן דודה. "שם הם חווים נפילה כלכלית קשה ומחליטים לעזוב פעם נוספת – הפעם לרוסיה. במקום מושבם החדש במוסקבה ארווין מצא עבודה כנוירולוג, וב-1937 הוא עובר לעיר איוונובו, שם עבד ולימד בבית ספר לרפואה. בשלב הזה תופסים אנשי הק.ג.ב הרוסי את ארווין ומאשימים אותו בעבירות חמורות רבות – החל מהקמת קשר נגד השלטון הקומוניסטי ועד הרעלת מים במדינה". במהלך שיחה זו דליה נחשפת למסמכים ושם קוראת לראשונה כי דודה ארווין הוצא להורג על ידי כיתת יורים.

דבר מותו של ארווין מגיע לאוזני אשתו אלי, הלא היא דודתה של דליה, וזו מבינה שעליה לברוח שוב על נפשה ביחד עם בנה פטר. ארווין מספר לדליה שבמשך כמה שנים אלי מצליחה להסתתר, אבל ב-1941 הק.ג.ב תופס גם אותה, שולח את בנה פטר לבית יתומים, ומעביר אותה ל"גוּלאג" – מחנה עבודות כפייה של ברית המועצות, שיועדו בעיקר כאמצעי לדיכוי יריבים פוליטיים ומתנגדי המשטר הסובייטי. אלי מחזיקה מעמד במחנה מספר שנים, אבל התנאים הקשים בסופו של דבר מכריעים אותה. היא מתה במחנה ב-1948 ממחלת הטיפוס.

פטר, שנותר יתום מהורים מנסה לעמוד על רגליו, לשרוד. הוא מחליט לחזור לאיוונובו, ושם מצליח למצוא כיוון חדש ואמיתי לחייו. הוא מתחיל ללמוד אומנות וגם מתחתן ומביא לעולם ילדים – אחד מהם הוא ארווין, שיושב כעת עם דליה על הספה בביתו ומספר לה לראשונה על ההיסטוריה המשפחתית שלהם.

סיפור חיים ששווה הצגה – מהתיאטרון הרוסי ועד "החמור הקטן" בדגניה ב'

כאשר נפגשו במוסקבה הסתבר לדליה שארווין עוסק באומנות ובכתיבת מחזות, וכי הוא היה בעיצומו של תהליך כתיבת מחזה על חייו האישיים, ואף חיפש שחקנים ואנשים שמבינים את הדרמה והטרגדיה שבסיפור. הפרטים שדליה סיפקה היו חשובים כעת כפליים. "הוא שינה את מה שצריך ושילב את כל מה שסיפרתי לו לתוך המחזה". ואכן, המחזה עצמו כבר עלה והחל להציג בשפה הרוסית לפני כשלושה חודשים ב"תיאטרון הסובלנות" במוסקבה. המחזה המלא אף הועלה לאינטרנט, ודוברי הרוסית שביניכם יכולים לצפות בו.

במקביל אנשי חברת MyHeritage החליטו לסייע גם הם במחקר של דליה ועזרו לה להרחיב את האילן ולמצוא קרובים נוספים שחיו בישראל. "התחקירנים שלכם שלחו לי סרט שמצאו על קרובת משפחה אחרת ועל הצאצאים שלה, שחיו כולם בדגניה ב'. הפרט יוצא הדופן בחלק הזה של המחקר הוא שאני עצמי חייתי כל כך קרוב אליהם, כי גרתי בעבר בדגניה א'. מכל מקום, הצלחתי ליצור איתם קשר וגיליתי אנקדוטה יפה נוספת במחקר – קרובת המשפחה היא יהודית סלע וינר, מחברת שיר הילדים 'החמור הקטן', ומי ששרה את השיר היתה הבת שלה, ענת".

הקשר בין דליה, ארווין והמשפחות רק הולך ומתחזק, ובקרוב בכוונתם להיפגש פעם נוספת. לשניהם ברור שאחרי מסכת התלאות שעברו הוריהם ואחרי עשרות שנים של חיפושים הם חייבים לשמור על הקשר החם, ולו רק בשביל אלה שלמרבה הצער לא הצליחו לשרוד.