"אמא לא הפסיקה לחפש": 75 שנים אחרי שהופרדו באושוויץ, נמצאה הילדה האבודה

"אמא לא הפסיקה לחפש": 75 שנים אחרי שהופרדו באושוויץ, נמצאה הילדה האבודה

תגובות

לאורך עשרות שנים חיפשו האחיות דינה וג'ין את אוה – אחותן האבודה שהופרדה בכוח מאימן על ידי הנאצים. לאחר שכל מאמציהן כשלו, החליטו השתיים לבצע בדיקת די-אן-איי. כעבור מספר שבועות הן שפשפו את עיניהן שוב ושוב כשהתוצאות הצביעו על התאמה לאחיינית שלא הכירו. השתיים הבינו מיד: מדובר בבתה של אחותן האבודה. כעת, בסיוע מחקר מעמיק של צוות MyHeritage, שאלות רבות שרדפו את המשפחה מקבלות מענה ומסלול חייה של אוה מתגלה, כולל השנים בהן שהתה בישראל.

דינה מוריס (72) וג'ין גירהארט (74) התבגרו בצלה של אחות אבודה. הן גדלו באוהיו שבארה"ב, ובמובנים רבים הייתה להן ילדות אידיאלית, אלא שבתוך תוכן הן ידעו שאימן, דורה, עצובה. היו ימים שלמים שדורה נשארה במיטה ופשוט בכתה. היו ימים טובים יותר בהם דורה הייתה מאושרת, ואז דינה וג'ין היו נזהרות פן יאמרו משהו שעשוי להזכיר את העבר שלא הפסיק לרדוף את המשפחה.

"הייתה תמונה ישנה", נזכרת דינה, "שלפעמים אמא שלי ישנה איתה, ולפעמים הייתה מונחת הפוכה פשוט כי אמא לא הייתה מסוגלת להביט בה". בתמונה שצולמה בפולין בראשית שנות ה-40, מופיעה דורה כשהיא אוחזת בבתה הבכורה, אוה. בזמן השואה דורה ואוה נתפסו על ידי הנאצים, וכשהגיעו לאושוויץ הופרדו האחת מן השנייה. דורה שרדה, אך היא מעולם לא ראתה עוד את בתה. החיפוש אחריה ליווה אותה בשארית חייה.

אמא לא הפסיקה לחפש את אוה

בתום המלחמה הייתה דורה בהיריון עם ג'ין מאב שזהותו לא ידועה. היא הועברה למחנה עקורים בעיר שטייר שבאוסטריה, ושם פגשה את לואיס רפפורט. בתוך הכאוס השניים התאהבו, התחתנו, ולואיס הפך לאביה בפועל של ג'ין. בהמשך השניים הביאו ילדה נוספת לעולם – דינה.

פספסו את ההזדמנות להיפגש: "הופתענו כשראינו את הדמיון המדהים". האם דורה (משמאל) ובתה האבודה אוה ("חוה")

"ב-1951, לאחר שהות במחנה העקורים, אימי, אבי, אחותי ואני שהייתי אז בת שלוש, היגרנו לארה"ב", אומרת דינה. אביה, שלפני המלחמה היה קצין במשטרה הפולנית, מצא בארה"ב עבודה רק כפועל פשוט במפעל לאריזת בשר, ושם נשאר עד לפנסיה. "אני זוכרת איך הוא חסך דולר לדולר כדי לקנות טלוויזיה צבעונית, ואיך צפינו בה בהנאה בערבי שבת עם צ'יפס וקולה. זה היה הפינוק שלנו", היא אומרת.

אולם לצד זיכרונות הילדות הנעימים של דינה, הפיל שבחדר תמיד היה שם – זיכרונה של אוה – זה שאי אפשר להתעלם ממנו ואי אפשר לדבר עליו. בתקופות מסוימות דינה זוכרת שחשה כאילו היא ואחותה ג'ין היו שקופות עבור אימן. "מאמצי החיפוש של אימי אחרי אוה היו כה רבים, שהיא פשוט לא הייתה יכולה לפנות אנרגיות בשבילנו, הבנות הקטנות שנמצאות מולה, רעבות לאהבת אם ולתשומת לב", מספרת דינה.

"בתור ילדה לא הבנתי לגמרי את הטראומה שפקדה את אימי, ואת האובססיה שאחזה בה למצוא את אוה. אני זוכרת תקופות שבהן אימי נסעה לבדה לאירופה כדי לחפש אחריה. היא פשוט פקדה בתי יתומים והתחננה בפני המטפלים שיאפשרו לה להיכנס פנימה כדי לראות את פני הילדות – אולי אחת מהן תהיה אוה שלה. אבל כל פעם מחדש היא חזרה הביתה, שבורה ועצובה".

למצוא אדם שלא יודע את שמו

כשהתבגרו, דינה וג'ין החלו להשתכנע שלמרבה הצער אוה ככל הנראה נספתה. על פי ההערכות מתוך 1.5 מיליון בני אדם שנשלחו לאושוויץ, נרצחו 1.3 על הנאצים. עם מספרים כאלה, מה הסיכוי שדווקא אוה הפעוטה שרדה? מאידך גיסא, תהליך ההתבגרות של השתיים הביא גם לתובנה נוספת – "ברגע שיש לך ילד, הוא הופך לחלק ממך", אומרת דינה. "ביום שבו אני חיבקתי את ילדיי שלי, הבנתי בבת-אחת את החיפושים ואת האובססיה ארוכת השנים של אימי. אפילו נתקפתי ברגשי אשם על כך שלא הבנתי אותה מספיק טוב עד אותו הרגע".

קלייר עם אימה, חוה

ב-1996 דורה נפטרה מגידול במוח. כשהסוף התקרב, היא ביקשה על מיטת חוליה מדינה ומג'ין להבטיח שימשיכו בחיפושים אחר אוה. והן הבטיחו. במשך תקופה ממושכת השתיים ניסו לאתר רישומי פטירה במאגרים ברשת, ואף פנו לארגונים שמטרתם לאתר אנשים שהקשר איתם נותק אחרי המלחמה. אבל בכל פעם מחדש, התשובה שקיבלו הייתה זהה – שהמידע פשוט לא קיים.

"היה לנו מעט מאוד עם מה לעבוד", מסבירה דינה. "הדבר היחידי שידענו זה שקראו לה אוה, אבל בגלל שהיא הופרדה ממשפחתה בגיל כה צעיר, ההיגיון אמר שגם אם איכשהו היא שרדה – שמה כנראה הוחלף, והיא אפילו לא מכירה את השם אוה. אז איך בכלל מתחילים לחפש בנאדם שלא יודע את שמו האמיתי?"

כמאמץ אחרון החליטו דינה וג'ין לבצע בדיקת די-אן-איי של MyHeritage. מספר שבועות מאוחר יותר, כשנכנסו לאתר כדי לצפות בתוצאות, הן לא האמינו למראה עיניהן – על פי פיענוח הבדיקה יש להן אחיינית שגרה באנגליה. בתחילה דינה וג'ין סברו שמדובר בטעות, שהרי מעולם לא היו להן קרובי משפחה באנגליה. רק אחרי כמה רגעים הן הביטו זו בזו ואמרו אחת לשנייה – "אלוהים אדירים, האם ייתכן שמצאנו אותה?"

"יש לכן אחיינית באנגליה"

במקביל, בצד השני של האוקיינוס האטלנטי מתרחש אירוע דומה, דרמטי לא פחות – קלייר ראיי בת ה-52 מאנגליה פתחה את הודעת הדוא"ל שקיבלה מהחברה שבה נבדקה. "תוצאות הדי-אן-איי שלך מוכנות", נכתב בכותרת. היא לחצה על הקישור, וכשהתוצאות עלו לסתה נשמטה – יש לה התאמה לשתי דודות מארה"ב: דינה וג'ין.

דורה ובתה האבודה אוה, לפני המלחמה. "לפעמים אמא ישנה עם התמונה"

"לאימי קראו חוה, והיא נפטרה בשנת 2014", מספרת קלייר בשיחת טלפון מבריטניה. "הגרסה שאמא שלי הכירה כל השנים, זה שבדרך כלשהי היא איבדה את אימה בזמן השואה בעודה תינוקת, אבל זהות האם מעולם לא הייתה ידועה לה. לאחר המלחמה חוה הובאה לישראל במסגרת עליית הנוער, ובארץ היא אומצה על ידי זוג עולים מבלגיה, שבשלב מסוים עזבו את המדינה ועברו לגור באנגליה. פה התבגרה חוה, התחתנה, ופה גם אני נולדתי", משחזרת קלייר. "זהו זה, מעבר לזה כמעט ולא היו לנו פרטים", היא אומרת ומוסיפה כי "בכל פעם שאימי ניסתה לברר משהו נוסף על זהותה, היא פשוט נתקלה במבוי סתום, כי היא אפילו לא ידעה את שמה האמיתי. בכל אופן, כשעשיתי את הבדיקה, לא באמת האמנתי שאצליח לגלות משהו על ההיסטוריה המשפחתית של אימי, ובטח שלא לקבל התאמת די-אן-איי דרמטית כזו".

שלוש הנשים יצרו קשר באמצעות מערכת ההודעות של אתר MyHeritage, אבל דינה, הטיפוס הספקן מבין השלוש, החליטה להתקשר למחלקת התמיכה כדי לעמוד על פשר תוצאות הבדיקה. "לפני שההתרגשות גואה, רציתי להבין מה המשמעות, רציתי שמישהו יסביר לי כדי שאהיה בטוחה", אומרת דינה.

הנציגה מעברו השני של הקו הסבירה לדינה שתוצאות הבדיקה הגנטית הן ודאיות: "לך ולאחותך ג'ין יש אחיינית באנגליה בשם קלייר". רק אז החליטה דינה לשתף עם הנציגה את סיפור הרקע יוצא הדופן. "הנציגה התרגשה מאוד לשמוע את הפרטים, וביקשה את אישורי להעבירם למחלקת המחקר. עוד באותו היום צוות התחקירנים של החברה יצר איתי קשר", מספרת דינה.

מי את, אוה לסטמן

תחקירני MyHeritage הציבו לעצמם מטרה: לאתר כמה שיותר פרטים שיוכלו להשלים את הסיפור. הם ביקשו מדינה, ג'ין וקלייר להעביר אליהם כל בדל מידע שיש ברשותן. לאחר שהפרטים התקבלו, החלה מלאכת בניית אילן היוחסין – המקום אליו מתנקזת כל האינפורמציה מן הרגע הראשון של המחקר ועד לסופו. הזנת הפרטים באילן היוחסין גורמת למערכת של MyHeritage ללסרוק באופן אוטומטי מיליארדי רשומות היסטוריות מכל העולם הקיימים במאגרי החברה, מה שמסייע כל העת בהתקדמות המחקר.

דינה (מימין) ואחותה ג'ין, בנותיה של דורה

עד מהרה איתרו התחקירנים מסמך שהופק אחרי המלחמה, עוד בזמן שהמשפחה שהתה על אדמת אירופה. על פי המסמך, דורה ומשפחתה, ללא אוה כמובן, שהו במחנה צבאי שהיה ממוקם בקרבת העיר ברמן הגרמנית ונשלט על ידי הצבא האמריקאי. בני המשפחה לא הכירו את המסמך, ולכן היה זה עניין מרגש מאוד בשביל דינה וג'ין כשפתאום הן ראו את שמותיהן יחד עם שמה של אימן דורה ז"ל.

אבל כפי שיתברר מייד – זו הייתה רק ההתחלה. מה שיתגלה בהמשך עומד להפתיע את כולם.

חוה ואביה המאמץ

קלייר סיפרה לתחקירנים שככל הידוע לה אימה חוה הגיעה לארץ בסוף שנות ה-40. בנוסף, היא שלחה להם את צילום הדרכון הישראלי של אימה, והתחקירנים מבחינים שם בפרט מפתח שנתן למחקר דחיפה גדולה קדימה – שם משפחתה הקודם של חוה לפני שאומצה היה לסטמן.

התחקירנים עוברים על מאות עמודים ברשימות העולים שהגיעו לארץ, עד שמצאו שבפברואר 1948 הייתה על סיפון אחת האוניות ילדה בשם 'אוה לסטמן'. הגילוי הזה חשוב כי הוא מהווה בעצם את טביעת הרגל הראשונה בארץ של אוה, הלוא היא כמובן חוה. מפה יהיה אפשרי להתחקות אחרי עקבותיה.

אוה הקטנה שוב ננטשה

אלא שכמו בכל מחקר גנאולוגי, הפרטים שנחשפים מעלים בתורם סימני שאלה חדשים. ראשית, ניתן לראות כי במסמך העלייה אוה לסטמן עלתה עם ילדה נוספת בשם אליצרה לסטמן, ואישה מבוגרת בשם דניפה לסטמן. אפילו כתוב שיש לאוה קרובי משפחה ברחוב בן-יהודה בתל-אביב. ומעל הכל ריחפה השאלה – מהיכן בעצם הגיע שם המשפחה לסטמן?

דורה, אימן של אוה, דינה וג'ין. לא הפסיקה להתגעגע

לאחר כשהפרטים הלכו והתרבו, הצליחו תחקירני החברה לאתר את תיק העלייה של חוה בארכיון הציוני. כבר בעמוד הראשון הופיעו שש מילים שנכתבו בכתב יד, ומאגדות בתוכן את הסיפור כולו: "יש לה אמא, פרטים לא ידועים". יותר מ-70 שנה אחרי, נראה שסוף-סוף יימצאו תשובות לשאלות הרבות על תחנות חייה של הילדה האבודה.

לאחר הגעתה לארץ, חוה נכנסה לבית ילדים בפרדס חנה. אלא שהיא לא הגיעה לבד. יחד איתה נכנסה אותה אליצרה לסטמן, שכאמור שהתה איתה על סיפון האונייה, ואף מופיעה בשורה מעל אוה ברשימת העולים. המשך עיון בתיק מגלה כי אל בית הילדים הגיעה גברת כלשהי, שמסיבה לא ברורה אספה את אליצרה בלבד, והשאירה את חוה. שנים לאחר שחוה הופרדה בכוח מאימה, היא שוב נשארה לבד, נטושה, בבית הילדים.

הניסיונות לאתר את אותה גברת מסתורית נכשלים, אבל העובדה שהיא החליטה לא לקחת את חוה רק הוסיפה לתעלומה והותירה את הרשויות בארץ מבולבלות מאוד. מן אותו הרגע ניסו גורמים רבים לאתר את משפחתה של חוה בכל דרך אפשרית, כולל פרסומי מודעות בעיתונים בארץ.

הפרטים פוברקו

חוה שהתה מספר שנים בבית הילדים בפרדס חנה, עד שהועברה למוסד ילדים אחר במושב חבצלת, אליו הגיעו בני זוג חשוכי ילדים שעלו לישראל מבלגיה, וביקשו לאמץ בת. בביקורם פגשו את חוה ומיד התאהבו בילדה היפה עם השיער הבלונדיני. גם חוה מצידה הפגינה חיבה כלפי השניים. ברשויות המדינה התקבלה החלטת ביניים: חוה תעבור לגור לתקופה מסוימת עם בני הזוג, ובמקביל יימשכו הניסיונות לאתר את משפחתה הביולוגית.

ילדה בלונדינית ויפהפייה. חוה (אוה) בילדותה

הניסיונות לברר פרטים על אודות משפחתה או מוצאה של הילדה היו רבים – החל משליחים שהגיעו למחלקות עליות הנוער באירופה, דרך איתור אנשים שאולי הכירו או ראו אותה בעבר, ועד למכתבים לנציגי הסוכנות היהודית, אך בכל מקום שבו ניסו – הגיעו למבוי סתום.

לאחר שהפכו כל אבן אפשרית, הגיעו הרשויות למסקנה הבלתי נמנעת: חוה הועלתה לארץ על ידי אנשי המוסד לעלייה ב', או במילים פשוטות – "לסטמן" מעולם לא היה שם המשפחה האמיתי של הילדה, וגם המסמכים שהיו בידה עם כניסתה לארץ פוברקו.

"יש לה אמא פרטים לא ידוע" (מתוך תיק העלייה של אוה)

מה בכל זאת קרה? עיון מעמיק בתיק העלייה מגלה שככל הנראה אנשי ארגון עלייה ב' שסיירו באירופה, פגשו בילדה כשהיא נטושה וללא בני משפחה. אנשי הארגון הבינו שאם ישאירו אותה לבדה באירופה הכאוטית, עלול גורלה להיות רע ומר. הם מחליטים לפעול במהירות כדי להציל את הילדה, ומצמידים אותה לפעילי הארגון שמחזיקים במסמכים מפוברקים הנושאים את שם המשפחה "לסטמן", ויחד עם ילדה נוספת (אליצרה), עולים כולם על אונייה בדרך לארץ.

אחת השאלות הראשונות ששאלו את עצמם התחקירהים היתה, כיצד ייתכן שהשם הישראלי שניתן לאוה היה חוה, שהרי ברור כי מדובר בעברות. כעת, בזכות המידע החדש עולה מעורבותם של אנשי עלייה ב', מה שעשוי להסביר את התעלומה. ייתכן שהם פגשו את הילדה כשעליה מסמכים בהם צוין ששמה הוא אוה. אנשי הארגון, שהיו חייבים לשנות משהו בפרטים שלה כדי להכניסה לארץ תחת המשטר הבריטי הנוקשה, החליטו להוסיף לה את שם המשפחה "לסטמן". באשר לשמה הפרטי – אוה – ייתכן מאוד שדווקא אותו השאירו על מנת לשמור על משהו מזהותה המקורית.

ביום שבו אפשר יהיה להיפגש

למעלה משבעה עשורים של חיפושים אמנם הגיעו לסיומם, אבל למרות הרצון הרב של קלייר, דינה וג'ין להיפגש פנים מול פנים – הן אינן יכולות לעשות זאת בשל נגיף הקורונה. הסגרים הממושכים בבריטניה ובארה"ב, הנחיות הריחוק החברתי והיעדר הטיסות פשוט לא מאפשרים זאת. "עברו 75 שנה, ואני סופרת את הימים עד אשר נוכל להיפגש באופן אישי", אומרת קלייר.

מודעת חיפוש הקרובים של הילדה חוה בעיתונות. הפרטים היו משוערים בלבד

בינתיים ממשיכות שלוש הנשים לעכל את האירוע המרגש ואת העובדה שבעקבות התאמת הדי-אן-איי והמחקר של MyHeritage, הן סוף-סוף הן מקבלות תשובות לשאלות הרבות שתמיד היו שם. "אנחנו משוחחות בזום מדי שבוע, משלימות פערים ומגלות עוד ועוד דברים שיש לנו במשותף. גילינו למשל, שכמו האמהות שלנו אוה ודורה, גם אנחנו אוהבות תמונות ותכשיטים בצבעים עזים ובוהקים", הן מספרות.

"כל מה שקורה מאז הגילוי המרגש כל כך מדהים, שאני פשוט לא מוצאת את המילים שיגדירו מה שאני מרגישה", אומרת דינה. "המסע הזה היה כל כך ארוך, שאני פשוט לא מאמינה שזה באמת שקורה. כעת אנחנו יודעות הרבה יותר על מה שעבר על אוה ומה היה מסלול חייה. יש לנו סוף-סוף תמונות וסרטונים שלה שגורמים לדמותה להתעורר לחיים ומעלים חיוך על פנינו.

"חוה לסטמן הגיע לארץ בעלייה ב' כשהיא מצורפת לזוג מבוגרים ששם משפחתם לסטמן" (מתוך תיק העלייה)

"מעבר לזה, זה מטורף לראות את הדמיון בין חוה, אמה של קלייר, לבין דורה, אמא שלנו – החל מהפנים, דרך מבנה גופן ועד הצבע שהן החליטו לצבוע את שיערן – הכול בדיוק אותו הדבר. וכשרואים את כל החומרים האלה אפשר באמת לדמיין שהיא הייתה יכולה להיות לא רק אחות נהדרת, אלא גם הנפש התאומה של אימי".

הדבר היחיד שמעיב על סגירת המעגל המרגשת, הוא המחשבות על מה יכול היה להיות "אילו". אילו רק היו יכולות למצוא זו את זו מוקדם יותר, אילו רק דורה ואוה היו יכולות להתאחד עוד בחייהן. דינה מאמינה שדברים מסוימים קורים בזמן מסוים מסיבה כלשהי, ומכל מקום – היא נשענת על מה שיש לה כאן ועכשיו. היא וג'ין יודעות שהן הגשימו את משאלתה האחרונה של אימן, ושעכשיו היא אולי מסתכלת מלמעלה ומוצאת מעט שלווה. "אני מקווה ששתיהן יחד בשמיים", אומרת דינה – "ושהן יודעות", חותמת קלייר.

השאר תגובה

האימייל שלך יישמר באופן פרטי ולא יופיע בתגובה לפוסט.