הוריה השאירו אותה על ספסל כדי להצילה מהנאצים. בגיל 80 היא התאחדה עם משפחתה בישראל
פראג, שנת 1942. מרתה ואלכסנדר קנפ (Knapp) מנסים לברוח מן העיר באמצעות רכבת. לפתע אנשי הגסטפו עולים על הקרון. אלכס ומרתה יודעים שבעוד כמה רגעים הכל ייגמר – הנאצים יעלו עליהם, הם לעולם לא יחזרו הביתה. אבל יותר מהכל הם מבינים שלתינוקת הקטנה שלהם, אליס, אין שום סיכוי לשרוד אם תישאר איתם.
מצאתם תגליות מרגשות בזכות MyHeritage? לחצו כדי לשתף איתנו את הסיפור!
ברגע מכריע אחד, כמו יוכבד השולחת את משה התינוק על פני המים, הם מחליטים לתלות את יהבם בגורל. הם משאירים את אליס על ספסל מחוץ לתחנה ומקווים שמישהו ימצא אותה ויציל את חייה.
התקווה הזו, כנגד כל הסיכויים, התגשמה.
מרתה ואלכסנדר אכן נשלחו על ידי הנאצים אל מותם הטראגי, אך אליס שרדה את המלחמה, ואף התאחדה מחדש עם דודתה אדית, אחותה של אימה. אולם כשדודה אדית החליטה לעלות לארץ ישראל, נפרדו דרכיהן של השתיים ועם השנים הקשר ביניהן אבד. אליס מעולם לא ידעה מה קרה לדודתה או לבן דודה יוסי, ששמו הוזכר באחד מן המכתבים האחרונים שקיבלה מאדית.
ואז, ברגע אחד, שנים ארוכות אחרי אותם אירועים בלתי נתפשים, קיבלה בת דודה רחוקה שלה מדרום אפריקה התאמה חכמה ב-MyHeritage שאיפשרה לבני המשפחה למצוא אחד את השני ולהתאחד מחדש.
הסיפור המרגיש פורסם לאחרונה ב־CNN.
משפחה שנקרעה לשניים
האחיות מרתה ואדית לבית גרינוולד נולדו בשטחים שהיו אז חלק מן האימפריה האוסטרו־הונגרית: מרתה נולדה ב-1912 בדברצן שבהונגריה ואדית בלושנץ שבסלובקיה ב-1917. הן גדלו במשפחה יהודית מבוססת ומשכילה. כשגדלו הלכו שתיהן ללמוד באוניברסיטה בפראג. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה אדית עברה ביחד עם רוב בני המשפחה ללושנץ, שהייתה אז חלק מהונגריה, בעוד מרתה נשארה בפראג עם בעלה אלכסנדר קנפ. במאי 1941, תחת אימת הכיבוש הנאצי, זכה הזוג בבת ראשונה ויחידה, אליס.
שנה לאחר מכן, ביוני 1942, מבינים בני הזוג כי הסיכוי היחיד שלהם לשרוד הוא להימלט מהמקום שבו חיו – שטח שהיה הלכה למעשה מדינת חסות גרמנית.
לרוע המזל כאשר עצרה הרכבת בתחנת פרדוביצה, עלו עליה אנשי הגסטפו והחל לבדוק את מסמכי הנוסעים. כאמור, מרתה הניחה את בתה על ספסל אקראי ליד התחנה, בתקווה נואשת שמישהו ימצא אותה ויחליט לטפל בה, לאמץ אותה, להציל אותה.
״בילדותי ואפילו בבגרותי כעסתי על אימי על כך שהיא ואבי החליטו להביא אותי לעולם גם אחרי שכבר החלו המשלוחים. תפסתי את זה כמעשה לא אחראי״, סיפרה אליס בעדות שנתנתה למיזם Memory of Nations. ״עם זאת, לאחר שלמדתי שהיא בעצם הצילה את חיי כשהשאירה אותי על אותו ספסל, הבנתי שהיא פשוט השתוקקה כל כך לילד. ברור לי שהיה לה קשה מאוד לעזוב אותי כך מאחור. היום היא בעיניי גיבורה – היא הצילה את חיי. אני לא מסוגלת לדמיין מה הרגישה כשעזבה את התינוקת שלה עטופה בשמיכה בתחנת הרכבת. באותו הרגע היא בעצם נפרדה ממני ולעולם לא זכתה לדעת שהצילה את חיי״.
מרתה ואלכסנדר נעצרו, נשלחו לאושוויץ ושם נספו, ואילו אליס נמצאה על ידי עובר אורח והושמה בבית יתומים בעיר קרלובי וארי לצד ילדים נוספים, חלקם יהודים.
לאליס היה עור כהה יותר בהשוואה לשאר הילדים, וכאשר הגרמנים בדקו את בית היתומים הם זיהו אותה כיהודייה ולקחו אותה יחד עם ילדים נוספים ל״גטו הראווה״ בטרזין (טרזיינשטט), שהוקם כדי להציג לעולם את ה״היחס ההוגן״ של המשטר הנאצי ליהודים.
פירוש הדבר היה שאליס ״זכתה״ לתנאי מחייה טובים יחסית: היא קיבלה אוכל ובגדים יפים כדי שתראה בריאה ומטופחת בתצלומים ובביקורי הצלב האדום. בהמשך היא פגשה שם את רנה, אחיה למחצה בן ה-16, בנו של אביה מנישואיו הקודמים. הנער לקח אותה תחת חסותו עד שב-1944 נשלח לאושוויץ ונרצח שם.
בינתיים זוועות הכיבוש הנאצי מצאו את דרכן גם אל דודה אדית. בעלה נלקח אל החזית הרוסית ונהרג שם לקראת סוף המלחמה. אדית הגיעה לאושוויץ אבל לא נשלחה לתאי הגזים, שכן הגרמנים ייעדו אותה למחנה עבודה סמוך.
כשהמלחמה סוף סוף הגיעה לקיצה שבה אדית ללושנץ יחד עם מרים, בת דודה אחרת ששהתה איתה במחנה העבודה. אליס, שעדיין הייתה אז צעירה, נלקחה מטרזין וחברה שוב לדודתה באמצעות ארגון שהקים פעיל זכויות אדם וחסיד אומות העולם פשמישל פיטר. אליס ואדית התגוררו יחד בלושנץ וניסו לבנות את חייהן מחדש.
עם זאת, כמו יהודים רבים אחרים ששרדו את המלחמה וגילו שכמעט כל מי שהכירו נספה, אדית הרגישה שהעתיד שלה נמצא במקום אחר. ב־1947 עלתה יחד עם בת דודתה מרים לארץ ישראל. לא ברור מדוע החליטה אדית לא לקחת עימה את אליס הקטנה. ייתכן שחששה שהמצב הרגיש שהיה אז בארץ יעמיד אותה בסכנה וייתכן שלא הצליחה לקבל בשבילה רישיון הגירה מן השלטון הסובייטי.
זוג צ׳כי החליט לארץ את אליס, ואילו אדית עלתה לארץ והתמקמה ליד חיפה, שם פגשה גבר בשם דוד וייס, נישאה לו והשניים הביאו לעולם ילד – יוסי, הלא הוא בן דודה של אליס.
עד 1956 נהגה אליס לקבל מכתבים מדודתה בישראל. עם זאת המכתבים נכתבו בהונגרית ויידיש מעורבבים, ועל כן אליס לא הייתה מסוגלת להבין את תוכנם המלא. לאחד ממכתביה האחרונים צירפה אדית תמונה שלה ביחד עם בנה יוסי. שנה לאחר מכן המכתבים מן הארץ פשוט פסקו מלהגיע, ואליס לא שמעה יותר מדודתה לעולם.
השנים חלפו, אליס הפכה לאחות במקצועה, נישאה לאדם בשם מירוסלב גרוס והשניים הביאו לעולם שלושה ילדים.
בינתיים בישראל גורלה של אדית היה עצוב וטראגי במיוחד. כמו ניצולי שואה רבים אחרים פצעי המלחמה הותירו בה טראומה עמוקה וב-1985 היא החליטה לשים קץ לחייה.
חיבור ממרחק של 8,000 ק״מ
ב-2020 נאלצת מיכלייה שנוולד־מוס (Michalya Schonwald Moss) לבטל את תכניותיה לעלות לארץ בשל הקורונה. מיכלייה היא נכדתה של משה שונוולד, אחיה של מרים, בת הדודה של אדית שעלתה איתה לישראל. מיכלייה אינה מודעת לסיפור המשפחתי הדרמטי כשבמהלך אחד הסגרים החליטה לנצל את הזמן כדי ללמוד על ההיסטוריה המשפחתית שלה, ונרשמה ל-MyHeritage.
״חשבתי שידעתי הרבה על המשפחה שלי אבל בעצם לא ידעתי כלום״, היא מספרת. ״סבי, משה שנוולד, לא דיבר אפילו מילה אחרי המלחמה. התחלתי לחקור, חיפשתי את השם שנוולד וניסיתי להבין מה המוצא שלו. לא ידעתי כלום על כך וגם לא מאיפה המשפחה שלי הגיעה״.
אחרי שחיפשה בין מסמכים ותמונות שהיו ברשותה החליטה מיכלייה ליצור קשר עם מומחה גנאולוגיה סלובקי שהשתמש גם הוא באתר MyHeritage לצורך עבודתו. ״בתוך זמן קצר הוא הצליח לשרטט תרשים של 120 קרובי המשפחה שלי שנספו בשואה״, מספרת מיכלייה. די מהר הוא קיבל התאמה חכמה לענף משפחתי שהיא לא הכירה – לאליס. ההתאמות גם לימדו אותה שיש בן דוד נוסף שמתגורר בארץ: יוסי וייס, בנה של אדית.
״הייתי המומה. בגיל 80 גיליתי פתאום שיש לי משפחה גדולה מאוד״, סיפרה אליס ל־CNN בשיחת וידיאו מרגשת. ״אני פשוטה עצובה שזה לא קרה מוקדם יותר״.
״לגלות פתאום שיש לי בת משפחה ששרדה, שמעולם לא ידעתי על קיומה, ושהיא עדיין חיה ומתגוררת בפראג היה כמו לפגוש פתאום רוח רפאים״, נזכרה מיכלייה בראיון ל-CNN. ״אבל מעל הכל, לשמוע את הסיפור שלה היה קורע לב״.
יוסי ושאר בני המשפחה היו המומים ונרגשים גם הם מן התגלית.
"אחרי שמצאתי את יוסי ושמעתי את סיפורו הצעתי לו להזמין את אליס לבוא לישראל", אומרת מיכלייה. אליס, שמעולם לא ביקרה בישראל לפני כן, קיבלה כמובן את ההזמנה. בקיץ שעבר היא טסה יחד עם בעלה, בנה וכלתה לארץ כדי לפגוש את בן דודה יוסי ושאר בני המשפחה – בתוכם גם מיכלייה, שהגיעה מדרום אפריקה.
יוסי ואליס. איחוד מרגש אחרי שנים רבות של נתק
אליס סיפרה ל-CNN שבשל גילה המתקדם חששה מן הנסיעה ומן ההתרגשות שתפקוד אותה בארץ, אולם בדיעבד אין בליבה שום חרטה על ההחלטה להגיע לישראל. ״אני שמחה כל כך שבאתי״, אמרה.
אליס לא דוברת עברית או אנגלית, והצדדים השתמשו במתורגמן כדי לדבר. בין היתר הם ביקרו יחד בבית טרזין ובהיכל הזיכרון ביד ושם, שם הקליטה אליס את עדותה למען הדורות הבאים.
משמאל לימין: בעלה של אליס מירוסלב, בנה של אליס יאן, מיכלייה, כלתה של אליס פטרה, אליס ויוסי
בנוסף, המשפחה עלתה יחד לקברה של אדית. היה זה ביקור לא פשוט עבור אליס, אך גם חשוב מאוד.
יוסי ואליס מעל קברה של אדית
יוסי התקשה להבין מדוע אימו לא עלתה לארץ ביחד עם אליס, אולם הוא מודע היטב לטראומה הגדולה שליוותה את אימו. ״כל מי שחזר משם חזר לא נורמלי״, הוא מספר. ״אני יודע שהיא אהבה מאוד את אחותה. שתי האחיות היו קרובות מאוד״.
״הכניסה הבלתי צפויה של אליס לחיינו, בת משפחה חדשה, לימדה אותנו שיעור חשוב מאין כמוהו״, אמרה מיכלייה. ״כל יום שעובר הוא בבחינת פרק חדש בריפוי שהמשפחה שלנו עוברת. תודות לאליס, לניצוץ בעיניה ולאהבה שהיא מרעיפה, חזרנו שוב להיות משפחה.״
